‎ אימא, כהרגלה, הייתה כולה בתוך עיסוקי הבישול והניקיון. לפעמים אני תוהה מה יש לנו, הנשים, עם הניקיון. אנחנו כל הזמן מנקות – אם לא את הבית אז את עצמנו, ואם לא את עצמנו אז את הילדים שלנו, או את הבעל... נשים פשוט לא נחות. כשהתבוננתי באמי מהצד זה היה כמו ראייה מוקדמת של עצמי בעוד עשר שנים.
"בוקר טוב, אימא'לה," ניגשתי אליה וחיבקתי אותה מאחור.
"בוקר טוב, מלאך שלי. להכין לך קפה?"
"כן, אימא. איפה אבא?"
"אני לא יודעת, יצא לסידורים, כנראה." 
"ואיזה סידורים יש לו?" שאלתי.
"אני לא יודעת ואני גם לא שואלת. למדתי שכשהוא אומר את מילת הקסם – 'סידורים', אני צריכה לשתוק. סידורים זאת מילה שמכילה הכול. וכשהוא לא רוצה לשתף אותי במשהו הוא אומר 'סידורים', ובזה נפתרות כל הבעיות. אבל לא אכפת לי. גם את זה למדתי לקבל."
"אני מעריצה אותך, אימא, על הנכונות שלך להקריב הכול למען היחסים האלה."
היא הסתובבה אלי ואמרה בטון רציני.
"זה לא למען היחסים, ילדה שלי, זה בגלל שאין לי את האומץ לקום וללכת."
לזה לא ציפיתי.
"מה זאת אומרת, אימא?"
"זה אומר בדיוק מה שזה אומר. אין לי אומץ לקום וללכת. את יודעת, אמה, מאז שסיפרתי לך על האיש שאהבתי, הוא לא יוצא לי מהראש. ביום שפתחתי את לבי בפנייך פתחתי אותו גם בפני עצמי. הכול עולה ומציף אותי – התחושות של פעם, הרצון לאהבה, הרצון לגעת, הכמיהה שייגעו בי. תסתכלי עלי," היא אמרה והעצב ניכר בעיניה. "אמנם אני מבוגרת ואולי לא נראית טוב כמו פעם, אך הלב שלי זקוק לאהבה בדיוק כמו לפני שלושים שנה. הפרדוקס הגדול ביותר בחיים הוא, שככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מבינים שאיננו יודעים כלום וששום דבר לא משתנה, מלבד הגוף שמתבלה עם השנים. בתוכנו אנחנו נשארים אותם ילדים קטנים שלא מבינים כלום. 
"כשהייתי ילדה, חשבתי שבגיל ארבעים אהיה אחרת, שאדע יותר, שאהיה חכמה יותר... והנה אני היום, בת חמישים וחמש, והדבר היחיד שלמדתי במשך השנים הוא שהנפש שבתוכי לעולם לא תזדקן. נשארתי אותה נערה שובבה שכמהה לאהבה ולריגושים בדיוק כמו לפני שלושים שנה. וההבנה הזאת כל-כך מתסכלת, כי מבחוץ הגוף שלי בוגד בי ולכן אני נראית מבוגרת, אך בפנים אני כל-כך צעירה, כל-כך רעננה, ואף אחד לא יודע את זה חוץ ממני," היא אמרה ועיניה הבריקו מדמעות של עצב.
"אני רוצה לספר לך משהו, אמה."
"מה, אימאל'ה?" אמרתי ולבי יצא אליה.
"לפני כמה ימים, כשהלכתי לשוק, שמעתי מישהו קורא בשמי. כשהסתובבתי ראיתי את האיש שסיפרתי לך עליו, ולבי עצר מלכת. הגוף שלי רעד, הסומק הציף את לחיי, וכאילו שום דבר לא השתנה. אמנם השנים נראו על פניו כמו על פניי, אך הלב, ילדתי... הלב לעולם לא מזדקן. הפעם הוא לא היה עם אשתו ובתו. וכשניגש אלי, לא ידעתי מה לומר. המילים נעלמו ואת מקומן תפס חיוך טיפשי שנמרח על פניי. הוא הביט בי במבט ההוא שכל-כך אהבתי, ולבי יצא מגדרו. לפתע הרגשתי שוב את רוח החיים שמזמן איבדתי. עמדתי מולו ולא האמנתי שאני עדיין מרגישה את אותן תחושות נפלאות אחרי כל-כך הרבה שנים. לאן נעלמו שלושים שנה? 
'היי,' אמרתי לו, 'הרבה שנים עברו...'
'כן,' הוא אמר, 'הרבה שנים וכאילו לא עברה דקה, דבורה.'


קטע מתוך הספר ללכת אחרי הלב-סיפורה של אמה גונס

שבת שלום לכולנו
שבת של אהבה
כי אהבה זה כל מה שחשוב
בכל גיל ובכל רגע
בחיינו