בובו, שאביו התאבד בגיל שש, רואה את הגופה מובלת לאמבולנס.

"הנה מוטלות גופותינו". הוא מציץ במראה מבעד לחלון בבית השכנים.

אלומה לא נראית מוטלת על פניו. הוא מיוחד, לטוב ולרע, כרגע.

חברה של אמו, פסיכולוגית, ממוצא רומני, ולכן חמה, בובו ידע להעריך חמימות זו רק ברבות השנים, מתקרבת אליו מנסה

לחבקו. בובו מתחמק בליטאיות לא מודעת לעצמה עדיין. מה שייך חיבוק, הרי יש פה אסון...

עוד לפני עידננו בובו מקבל משחק צעצוע מחבר של אחיו, שברבות הזמן יסתבך בשוק האפור וייאלץ את הוריו למכור את 

הבית שלהם. ציונות דתית לאן? האדם הוא בסוף בית, משפחה, בגידה, דיכאון..

בובו מתחבר עם בחור עדין, אביו פרופסור לפסיכולוגיה. מין "גרשם שלום" כזה עם אוזניים יקיות שמביעות ידע חובק כל.

ברגע מסויים הוא מפליט לעבר בובו "מגלומניה" , בובו חש שהוא נאבק איתו, מאבק אגואים.

בובו בשנות העשרה המוקדמות, אז זו כנראה באמת מגלומניה לחוש במאבק כוחות אגואי עם פרופסור..