28-01-11

שביל ישראל – מצובה לשער הגיא.

קושי – נדבר על זה אחר כך.

מרחק – 19 קילומטר

זמן – 6 שעות ברוטו.

בקטע השביל הקודם, שנערך בהשתתפות המשפחות, בדקתי זוג נעלי עבודה גבוהות ומאסיביות. קצת כבדות אבל נוחות ומחזיקות היטב את הרגל לאורך עשרה קילומטר נוחים להליכה.

"אני אוסף אותך ברבע לשמונה, תדייק בבקשה." אמר לי שלומי.

"איך אסף מגיע?" שאלתי.

"הוא מגיע עם חבר שלו, איזה טייס שמצטרף. אנחנו לוקחים רק את דורון". הפטיר בחוסר סבלנות.

"ושחר?" הקשיתי.

"אל תדאג, הכל מסודר, רק תהיה בזמן".

ברבע לשמונה בדיוק, עם תיק  (מלא בכל מיני) על הגב, ועם נעלים מאסיביות אסף אותי שלומי מפתח ביתי שבנס ציונה. כעבור דקותיים, גם דורון בתוך הרכב ופעמינו לדרך.

"תגיד שלומי, מתי קבעת איתם?"

"בתשע, בכניסה לקיבוץ צובה. ליד ה"קיפצובה", אבל יש לי איזה סידור קטן קודם. אני צריך להעביר מעטפה למישהו מהעבודה. הוא קבע איתי ליד האצטדיון העירוני".

"מה? נו שיהיה, יש זמן, עם כביש 431 החיים יפים".

בשעה שמונה, חנינו ברחבה הענקית של האצטדיון העירוני.

בשמונה ועשרה התחלתי להתעצבן.

"בחייך שלומי, למה לא השארת לו את המעטפה בבית? אנחנו מאחרים כבר".

"הוא מכיר בנס ציונה רק את האצטדיון, עוד שנייה הוא מגיע".

"טוב תתקשר אליו, מאיפה הוא בא, אולי ניפגש בדרך?".

"די להיות לחוץ, הכל יהיה בסדר, כמה דקות והוא יהיה פה". ענה שלומי בחיוך.

"תראו" הצביע דורון לשמיים.

"מה דורון?" שאלתי.

"מסוק אדום, די קרוב כמעט שלא עושה רעש".

"מוזר, טוב שלומי, תגיד לחבר שלך מהעבודה, שאנחנו נסענו, ושירדוף אחרינו בשביל". לחצתי.

המסוק התקרב והנמיך. אכן מסוק אדום, יפה חדש ושקט.

"מה זה? הוא הולך לנחות פה בחנייה של האצטדיון" צעקתי.

"זה לא אסף, בתא הטייס?" שאל דורון.

שלומי לא ענה ורק, החזיק את הבטן והתפוצץ מצחוק.

וכמו בסרט, נחת המסוק וממנו יצא אסף.

נזכרתי, שיש לו רישיון טיס למטוסים קלים ולאחרונה החל ללמוד לטוס על מסוקים.

"יפה, לקח שיעור טיסה על הבוקר ובחר לסיים אותו פה, כל הכבוד" התרוצצו גלגלי מחשבותיי.

אסף שלא היה מודע  למה שאני חושב, סימן לנו להתקרב למסוק ולהיכנס.

שלומי הגיש לי את תרמיל הגב, שמרוב התרגשות שכחתי באוטו שלו. התיישבנו בכורסאות העור הנוחות, בתוך מסוק VIP יחיד מסוגו בארץ.

המראנו. תחתינו נפרשו מרחבי השפלה. טסנו מזרחה מעל כביש 431 בין רחובות ורמלה.

במסוק החדש שקט, נוח, מרווח. החלונות רחבים ונקיים ומערכת קשר הפנים מעולה.

שונה מאד מחוויית הטיסה שהכרתי במסוקים של הצבא.

שלומי התקשר לשחר שגר במושב טל שחר.

"כמו שקבענו, תצא לשדה מאחורי הבית שלך, אנחנו מגיעים לאסוף אותך ברכב מהשטח".

"אני כבר בחוץ, איפה אתם?" שואל שחר.

"תביט למעלה" ייעץ לו שלומי.

התפוצצנו מצחוק, למראה שחר שהופתע מנחיתת המסוק בשדה, לידו.

המראנו שוב מזרחה.  סמוך למושב מסילת ציון, הנמכנו טוס, כדי לאתר מנחת ליד  נקודת הסיום. המשכנו לכיוון קיבוץ צובה.

הטיסה ארכה דקות ספורות . אזור הנחיתה מעוטר בעמודי חשמל, כבלים ואנטנות. הטייס לא התרגש והנחית אותנו בקלילות.

"וואוו. הצלחתם להפתיע" הודינו לאסף ולשלומי.

"זה רק בזכות שלומי, שבמאמצים כבירים, התאפק לא לגלות לכם קודם" הצטנע אסף וחייך.

זה המקום להזכיר שכבר באסיפת השביל הראשונה מונה אסף למבוגר האחראי שבחבורה. הבחור, יזם בחברות זנק (סטרט-אפ), שמאחוריו כבר לפחות אקזיט אחד מוצלח. כעת עובד במספר פרויקטים חדשים. אחד מהם קשור לחברה שמפעילה את המסוק החדש והמאובזר.

נו טוב, לאחר פתיחה כזו, עדיין נותר לנו קטע לא קצר ללכת. בחירת כיוון ההליכה נעשתה תוך כוונה,  להימנע מהטיפוס הארוך משער הגיא לשמורת המסרק.

האם אנחנו עצלנים? חכו ותראו.

במזג אוויר מצוין. ירדנו  מצובה, צפונה בוואדי. שביל עפר נוח ורחב הוליך אותנו למפגש עם נחל כיסלון ולעין לימור שיש הקוראים לו גם עין לימון. יש בריכה לאגירת מים, ניקבה, עצי תאנה וחרוב. אחלה מקום להפסקת הבוקר.

ניתן להגיע בקלות גם ברכב פרטי.

מזרחה מאיתנו – הכפרים עין רפא עין נקובא וגן לאומי עין חמד. הנוף ירוק ואפשר כבר לראות רקפות מתגנבות בורוד לצידי הדרך.

המשכנו בירידה ארוכה ומתונה מערבה באפיק נחל כיסלון. בדרום מתנשא רכס ועליו היישובים רמת רזיאל וכיסלון. בצפון - שואבה, שורש ובית מאיר בסדר הזה.

אקליפטוסים גבוהים ואורנים, הצלו על הדרך הנוחה. פה ושם פגשנו ברכבי מטיילים  וברוכבי אופניים. לאחר שעתיים ועשרה קילומטרים, הגענו למערת בני ברית. במקום חניון נעים ומוצל, ואנדרטה לזכר משפחה שנספתה בשואה. פתח המערה סגור בסורג.

תוך כדי הכנת הקפה אני מסיר את נעליי. אשר יגורתי בא לי. כריות כף הרגל הבוערות מכאב  הפכו כבר  לשלפוחיות בגודל בלתי חוקי בעליל. ניקבתי  את השלפוחיות כדי שלא ילחצו ונשבעתי שבפעם הבאה אקנה נעלי הליכה אמיתיות ואפסיק להתקמצן.

אה, הבטחתי שנדבר על רמת הקושי. עד מערת בני ברית,  היה סביר. עכשיו, הגיעה העלייה להר כרמילה!

משעול צר ותלול מטפס ממערת בני ברית להר כרמילה. מצב כפות הרגלים שלי העלה בי זיכרונות נשוכי שפתיים על ימים צעירים ורחוקים של טירונות. באמצע העלייה מצאתי עצמי מפגר אחרי החבורה המטפסת דרכה במעלה ההר. עוד מאמץ ועוד אחד ועוד קצת. לבסוף הגעתי לחבורה שהמתינה לי ביציאה מהמשעול. בשלב הזה כבר דרכתי על העקבים בלבד. לפחות נגמרה העלייה הקשה.

השביל מצפין אל הכניסה למושב בית מאיר ומוביל אל הר ארנה ואל רכס שיירות שמעל לשער הגיא. המסרק, משלט 16, משלט 21 . שמות מוכרים מסיפורי קרבות מלחמת העצמאות. שלטי הדרכה ואבני הנצחה מציינים  ומספרים את סיפור השיירות בדרך לירושלים. כיבוש המשלטים הושלם במבצע "מכבי", שבו נכבש הרכס בידי אנשי הפלמ"ח

במורד שלוחת שיירות,  מצאנו ספסל ירוק תחת עץ אורן גדול. באתר "מפה" מצוין כי חובה לשבת על הספסל. בספסל נקשרו אגדות וסיפורי ניסים רבים על הריונות ועל אהבות ועל שייחים אציליים.  

מה שבטוח, יש תצפית טובה על כביש 1 העולה לירושלים.

התגלגלנו בירידה האחרונה, בדרך הג'יפים התלולה עד לסיום בחניון "דרך בורמה". ממול לתחנת הדלק שעל הכביש לבית שמש.

המסוק נחת בדיוק בזמן כדי לאסוף אותנו בחזרה הביתה. סקרנים על טרקטורונים הופיעו יש מאין וצילמו אותנו לתמונת סיום על רקע המסוק.  

אך טבעי היה לבחור במסוק לחפץ המייצג את קטע השביל.

התעוררה בעייה. המחסן של דורון המשמש כמוזיאון השביל הזמני, קצת קטן מכדי להכיל את המסוק. אסף הבטיח שידבר עם מנהלי החברה המפעילה, והם ישמרו עליו עד שייבנה המוזיאון הקבוע שבו יוצג המסוק יחד עם  כל החפצים שייאספו מהשביל.

לאחר שהנחתנו את שחר בביתו, שבטל שחר, הציע לנו אסף להמשיך איתו לסיור אחר הצהריים מוסק בחזרה לשדה התעופה בהרצלייה. משם נחזור איתו ברכב הביתה לנס ציונה.

כמובן שהסכמנו.

יצאתי מההלם והפעלתי  את המצלמה. טסנו מערבה לנס ציונה ומשם לחולות ראשון לציון ולים. פנינו צפונה לאורך קו החוף של גוש דן  עד לשפיים, ובחזרה להרצלייה.

 הגשם שהחל לרדת בטיסה, והשקיעה המרהיבה השלימו חוויה מדהימה ויום שייזכר היטב.

בשעה טובה דידיתי  לתוך אמבטיה חמה וציינתי לעצמי כי לפעמים יש הפתעות בחיים וכי השבוע אלך לקנות נעליים מתאימות.

לקטע השביל הבא