יום ראשון אני אף פעם לא מבין מה אני עושה פה בעולם הזה. ולאן לעזאזל אני הולך. סהרורי, מסתובב בבית ב 04:59 בבוקר מחפש נעליים לצאת לרוץ. בדרך, אני נתקל בנשימות שלה. אני עובר ליד הנשימות שלה של לירי הבת שלי בת ה 3+ נושמת עמוק כמו תמיד וקצת יותר עמוק כי היא קצת מנוזלת. ברגע הזה, אני מתעורר. ברגע הזה, אני מבין, מה יהיה היום לאן היום שלי ילך. היא תתעורר תביט בי במבט "הכול יכול שלה" ואני אנשום את הנשימות שלה ואחייך בחזרה. איכשהו, הנשימות שלה מנשימות אותי. ובריצה כשאני אנשום בכבדות אחשוב על הנשימות שלה. של הילדה שלי. ואנקה את שאר הלבטים אחד אחד. |