ועדת העורכים – הגוף המאגד את עורכי כלי התקשורת המרכזיים בישראל - מתנגדת לצמד הצעות החוק של רונית תירוש (קדימה)  וכרמל שאמה (ליכוד)  לפיהן איש תקשורת העוסק בסיקור או פרשנות של הזירה הפוליטית "יצונן" לתקופה של חצי שנה (תירוש) עד שנה (שאמה) ולא יוכל לרוץ לבחירות לכנסת.

 שאמה מוסיף אפשרות של החרגה והתר על פי שיקול דעתו של יו"ר ועדת הבחירות.

מדובר בעיתונאים העובדים בקביעות בכלי תקשורת בתפוצה ארצית ותחום סיקורם ופרשנותם הוא כאמור במובהק הזירה הפוליטית - ויש להם תעודת עיתונאי של לשכת העיתונות הממשלתית. כלומר, עיתונאים במרכז הזירה. אף אחד לא יטרח לבלום כתב מקומון בשרון.

אלא שצמד הצעות החוק נתפשות כמכוונות ישירות לבלימת יאיר לפיד.

בסיעת קדימה ובליכוד סימנו מטרה והם יודעים למה. גם הממסד העיתונאי נחלץ כאמור לקרב הבלימה הזה. ועדת העורכים כבר הודיעה כי ההצעות  מיותרות. 

סיקרתי את הזירה הפוליטית לאורך שנים וראיתי אותה מקרוב על החיזור הגורלי שבה בין אנשי תקשורת לפוליטיקאים- כולל תופעת ההיצמדות של כתב מסקר או פרשן לאישיות פוליטית או ללשכתה של אישיות פוליטית. היצמדות שייצרה לעיתים תקשורת מוטה ולאורך זמן. 

הדיל של הנצמד למוביל כלל העברת מידע בלעדי בשלב הראשון ובהמשך היו כאלה בתקשורת שמצאו את דרכם למשרות של ייעוץ איסטרטגי כזה או אחר בגילגולי הכח הבאים של המוביל עליו הימרו.

 רק בשנים האחרונות החלו אנשי תקשורת לשדרג את שאיפותיהם לאמור: אם פלוני או פלונית יכולים להיות חברי כנסת אחרי שרות צבאי או כהונה ברשות מקומית וזאת כל הכשרתם וייחוסם וכרטיס הכניסה שלהם – מדוע לא אנחנו? 

וטוב שכך. עיתונאים ואנשי תקשורת הם חומר בעל כישורים פרלמנטריים מובנים. הם יודעים לדבר. הם יודעים לכתוב. הם יודעים לזהות במהירות מפת אינטרסים או מצבי רוח לאומיים ולהפעיל כלים של עיצוב דעת הקהל.

בהכללה שאינה מחוייבת לדיוק מדעי אומר כי עיתונאי עשוי להיות חבר כנסת צבעוני ומרתק יותר מאיש צבא ולעיתים אף לא יפול מזה שבא משורות עורכי הדין. 

עקרונית אני מתנגד הן לחקיקה התפורה למידותיו של אדם אחד או אירוע אחד והן לגל הצעות הרגלוציה וההסדרה שמנסים חברי כנסת לכפות על עיתונאים בכל הקשור לעריכה או לסיקור. 

חופש הביטוי גובר לטעמי ולעניות דעתי על חששם של חברי כנסת מפלישה לפרטיותם, מחיטוט בעברם ובהכנסותיהם, מפגיעה במוניטין הציבורי שלהם – שהוא אכן נכס שבלעדיו אינם יכולים להמשיך ולהיבחר.

במאזן הזה – אני לא רוצה חוקי הסדר נוספים מעבר לזכותו של כל נפגע לתבוע את הפוגע בו בשל דיבה או לשון הרע. ואם המסקר אינו יכול לומר בבית המשפט "אמת דיברתי" – ישלם את מחיר רשלנותו. 

אלא שבכל האמור לדילוג מהיר  מן המסך  והמיקרופון  אל  הזירה הפוליטית – אין רע  ונתעב בעיני בגזירת צינון של חצי שנה.

ממה נפשך: אם העיתונאי המסקר אכן מכוון לבצע דילוג מן היציע אל מרכז הבמה  ואף קשר קשרים לנחיתה רכה במפלגתו החדשה – הוא אינו אמור  לעסוק ממילא בסיקור של אותם שותפים עתידיים לדרך או של יריביהם.

הוא יכול לבקש, נאמר, להיות כתבנו לענייני תיירות עד למעבר החד. ג'וב חביב המרחיב את דעתו של אדם.

ואם אותו עיתונאי איננו מכין דילוג ונחיתה – אין כל  חשש לפגיעה במעמדו ובחופש עיסוקו כתוצאה מחוק שכזה. 

יאמרו לי כי תקנון האתיקה של מועצת העיתונות שאני מכבד ומחוייב לו ולאכיפתו  כולל את כל השבועות והנדרים והאיסורים ואין צורך בתוספת.

אלא שלא כל סעיפי התקנון הם כזה ראה וקדש לעובדי התקשורת ולא כולם מעיינים בתקנון הזה עם קומם בבקר ולפני לכתם לישון.

אם הייתי אוסף רנדומלית מאה פועלי ופועלות תקשורת במתפרות האינטרנט החדשות ושואל למידת הכרתם את התקנון – אני מהמר באופטימיות כי מחצית בלבד היתה עומדת בבוחן הזה בהצלחה מלאה.

יותר מכך – הסנקציות העומדות לרשות המועצה אין בהן די – בכל תרחיש – כדי להביא לאכיפה מלאה ויעילה. גם זה טעון תיקון. 

הפעם – דוקא הפעם  ואולי רק הפעם – הייתי אומר לפוליטיקאים "כן". 

אדרבא, נצנן אותם. נאמר לפוליטיקאים - תירגעו. נסקר אותכם כמות שאתם. בלי טיפת קוסמטיקה. בלי הנחות.

אך אף אחד לא יבצע לכם  דיל -דילוג עם כל הרייטינג של פריים טיים בצהרי היום או ביומן שישי היישר לראשות המפלגה. תהיה לו חצי שנה לפחות להרים דגל ולומר- אני מגיע. 

כמובן – נכבדי חברי הכנסת תירוש ושאמה – רישמו לפניכם כי כל טאלנט תקשורתי שהצטנן בגללכם עוד עלול לרשום אותכם בפנקס הלא נחמדים שלו.

אבל זאת כבר אופרה אחרת.

כל אחד והסיכון המקצועי שלו. 

הצילום המובא כאן של יאיר לפיד הוא של כשרון בולט ומרתק בתחום הצילום העיתונאי בישראל - (בקטע הזה אני לא אובייקטיבי )- מיכל פתאל. תודה למיכל ולארכיון המעודכן תמיד של "פלאש 90" על הזכות להביא את הצילום כאן - וכל הזכויות שמורות לצלמת ולארכיון.