"ושב ה' את שבותך...  ושב וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוהיך שמה.

אם יהיה נידחך בקצה השמים – משם יקבצך ה' אלהיך ומשם ייקחך"

    (דברים ל  ג-ד)  

דברי התורה נקראים על-ידינו כמדברים על לקיחת היהודים שהתפזרו בתפוצות בין העמים, קיבוצם יחד והשבתם לארץ ממנה הוגלו. כך, רגילים אנו להבין את התורה – כמדברת בדברים חיצוניים – החל באלהים, דרך העם, הארץ, השכינה, הגלות והגאולה. אך יש קריאה אחרת לתורה: קריאה פנימית - קריאה ברובד הסוד הצפון בתוך המילים ומבעדן. או אז, נגלה שהתורה מדברת במשלים על הקורה באדם האחד, בנפשו, בגופו, בנשמתו. החוץ אינו מתבטל, אך מהווה השתקפות למצבו של האדם. ואנו למדים שגלות וגאולה לפני התרחשותם בחוץ, קורים קודם כל בפנים... בפנימיות האדם האחד. 

האלוהות היא ה'היות' – ה'היות הבלתי תלוי במאום. עבודת השם, היא בהכרה ובקבלה של ה'היות' בכל דבר ודבר. נתינת מקום. זו תכלית הבריאה. ההכחשה, הביטול, ההתעלמות, המחיקה והאיון, הם העבודה הזרה. להיות ב'היות' הוא להיות באחד, בלא כל מאבק פנימי, בלא כל סתירה. זו המשמעות של ה' אלהינו, ה' אחד. בהיות – חוויה של מלאות מענגת, רחבות לב ושפיעת אהבה. ההויה ממלאת את כל חלל הלב וזורמת בכל אברי הגוף. או אז, אור ה' – אור ההויה שוכן בתוכנו. ואולם דרך הטבע הוא שנבראנו בחומר... ומה שמנהיג אותנו אינו ה'היות' אלא המחשבה. אחד מאפיוניה העיקריים של המחשבה, הוא פיצולה של המציאות לטוב ולרע, על-פי הפרשנות הסובייקטיבית שלנו את הקורות. טבע הדברים הוא שהמחשבות מיתרגמות לרגשות ויצרים ותחושות היושבות בתוך הגוף. את הנתפס על ידינו כרע, או כמפחיד ומאיים, לרוב נדחיק, ננסה למחוק, נזרוק מאחורי הגב, נשכח ונקבור בחשכה. השלב הבא, בדרך הטבע יהיה בזריקה והשלכה של כל מה שנתפס על-ידינו כרע על החוץ, על האחר. מעתה – חלקינו המוכחשים יפוזרו לכל עבר והוא, היא או הם ייעשו לאשמים. זו דרכה של הבריאה. זה האמור באכילה מפרי הדעת טוב ורע - נתינת עצמנו בידי המחשבה הסובייקטיבית. המוות שהאדם מוזהר מפניו בגן עדן, אינו אמור בזה שלאחר החיים, אלא בזה שבתוכם. שורשיו - בראיית האין במקום היש, בראיית הלא במקום הכן. אי נתינת מקום ל'היות ' במחשבה מתגשם בנפש ובגוף ונעשה לממשי בדיכוי היש, בשלילת הנמצא, במחיקתו.  המוות בחיים הוא הדיכאון. הציווי 'ובחרת בחיים!' בסייפא של הפסוק "... העידותי בכם היום את השמים והארץ. החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך" (דברים ל : יט) מקבל על-כן משמעות של עבודת נפש בתוך החיים עצמם ולא לאחריהם.

גילויה של תפיסת אלהים שב'היות', היא בחוויה. תשתיתה, נתונה  בשם ה' הנגלה למשה בהר סיני: 'אהיה אשר אהיה' (שמות ג : יד). חציבתה כחוק יסוד של החיים נעשה בעשרת הדברות. עיון ולימוד מחודש של הדיברות, יגלה שהן מדברות בשימת לב ל'היות' בניגוד לכוחות אחרים הנתונים בטבע הבריאה. מהבחינה היישומית, הדבר מובע באיסורים חד-משמעיים לשלול את ההויה, שזה האמור בהסגת הגבול בה ההויה נתונה. מכאן, שהפסוק 'ושב ה' את שבותך....' אמור קודם כל בחלקים המפוצלים, מופרדים ופזורים בנפש, כאשר שורשם במחשבה הסובייקטיבית, בה שללנו דברים: בין רגשות, מחשבות, אנשים או מעשים, שלא הכרנו בהווייתם ולא נתנו להם מקום. בהיותם מושלכים בלא התייחסות ובלא שימת-לב, תופסים רגשות ומחשבות אלה, את מקומו של אור ה'היות' הפשוט. זו חשכת הגלות. קיבוץ והשבת החלקים לאחד, הוא הארתם ואיחודם לכדי חוויית ה'היות' המאירה ומרחיבה את הנפש. זו, ניכרת ומתממשת בגוף. שימת לב למילות הפסוק "אם יהיה נידחך בקצה השמים, משם אקבצנו..." מלמדת, שאינן אמורות באנשים הפזורים בארץ, אלא אמורות במופשט - בשמים, במחשבה הדוחה, מכחישה ומנדה דברים מתוכה. אלה כאמור משתקפים במה שקורה אחר כך בארץ, שזו לשון התורה להמשגת החומר והגוף. מאידך, בחירת לשון התורה במילה 'ושב' ולא במילה 'והשיב' מלמדת שה', ה'היות' הוא עצמו השב.   

בין בגדלות, בין בקטנות, בין בצרות, בין ברווחה, בין בגלות, בין בגאולה, אין מקום ל'היות' להיגלות אלא בשכינתו בתוכנו. זו השכינה, המגלה את אור ה'.  מי הוא האומר 'ועשו לי' בפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה : ח)? זהו בחינת הקול שניתן ל'היות' שלכאורה מבקש לדור בתוך נפשנו, גופנו. בנו, בתוכנו ממש, התגלות השכינה.  השבת כל הפזורים והפרודים הפנימיים, הכלתם והוצאתם מחשכת הגלות – היא גאולתה. הארתם וכינוסם לכדי האחד – הוא האמור בכנסת ישראל, שזה השם שניתן לאדם שחלקיו מחוברים ומוארים באור ה'היות'. מכאן מאמר חז"ל ש"גדול יום קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו השמים והארץ" (פסחים פח : ב) בהשבת החלקים המפורדים ופזורים ל'היות' האחד ובהארתם, מתממשת תכלית הבריאה – היות לישראל.