כולם אומרים מאמי הי מאמי. ביי מאמי. יו מאמי. את מאמי. אתם מאמי. אני מאמי. כולנו מאוגדים מתחת לכיפת ברזל מאמי-איסטית שמגנה עלינו מפני העולם. מדינת המאמי אשר עוטפת עצמה בסמלי המאמי, הרי יש אפילו "מאמי לאומית". זהו שלב נוסף במחיקת ה"אני". אין יותר שמות או אופי או אישיות. גם אין יותר רגשות, וגם אם יש הרי שכבר אין איך להביע אותם. אני לא יכול לשנוא אותך כי אתה מאמי. אתה לא יכול לכעוס עלי כי גם אני מאמי ואנו ונהיים לקבוצה אחת, ליחידה אחת, לסיירת ה"מאמי" (מנשרים קלו מ-מאמיות גברו). ומה אם משהו לא רוצה להיות מאמי? מה מתרחש ברגע שמשהו לא מוכן לשיר את המנון המאמים, "שירו איתי ניצנים", או להצדיע לדגל (המורכב מן המאמי הלאומית עם קרחת שערכה מוערך ברבע מיליון שקל)? מי שלא מאמי מוגלה לאי השדים, לקור ולבדידות. אבל אני לא מאמי שלכם. והאמת שגם אתם לא המאמים שלי. אז מאמי, תנוחי.
כולם אומרים שזו תקופה קשה " לא יודעת זה מין כזו תקופה קצת קשה". "האמת שאני די עייפה ולא יודעת אין לי ממש מצב רוח...זו קצת תקופה קשה". "אני בדיוק יוצא מתקופה קצת קשה". "הקיץ היה תקופה קשה". כולם אומרים שזו תקופה קשה כי הם באמת מרגישים כך. וחוץ מזה, עדיפה תקופה קשה על תקופה טובה. בתקופה קשה אפשר לעשות הכל. להזניח את הלימודים, לשכוח מהחברים, לסלק אורחים מהבית, לתת לערימות העיתונים להיאסף ליד הבית ולחכות להורים שיבואו לנקות אותם ואפילו להפסיק להתקלח ולהתגלח. בתוקפה קשה לא ניתן לבוא בטענות של "למה את לא לומד ?" למה? כי זו מין תקפה קשה כזאת. בתקופה קשה העולם מת, אין צורך להתייחס אליו. שהסביבה תרקב והקרחונים ינמסו ושימשיך לשבת בשבי גם עוד עשרים שנה.
- "שלום, הגעתם לפלאפון של שיר, אני במין כזו תקופה קשה אז אם זה העולם תזדיין. תודה".
לפעמים נדמה לי שאנחנו אסופה של ג'אנקים שמכורים לתקופה הקודרת, מין ערפדים כאלה שמסרבים להיחשף אל השמש. אולי זו בכלל תופעה עירונית. יונתן חושב שתל אביב עושה רע לאנשים. אך צריך לקחת את דעתו של יונתן בעירבון מוגבל כי הוא מאוהב. אולי זו בכלל תופעה מעמדית? יש אנשים שאין להם זמן לחשוב האם זו תקופה קשה או לא. למשל ליחצ"צנים של הגאלינה, כי יש עומס בדלת. אם זו אכן תקופה קשה אז מחשמלים לך את המוח. אחרי שמחשמלים לך את המוח אתה יכול לחזור להיות...מאמי.
כולם אומרים שהם בטיפול הולכים לטיפול, יוצאים מטיפול, ממשיכים בטיפול, מסיימים את הטיפול, שוקלים ללכת לטיפול עייפים מן הטיפול.
- "איך הולך הטיפול?" - "האמת שממש בסדר...יש לי מטפל מעלף. מה איתך ?" -"האמת שאני ממש שמח שחזרתי לטיפול".
והמטפל אמר לי ככה והמטפלת אמרה לי ככה ומי היא חושבת שהיא ואיזה מזל שהיא קיימת. ומאיפה המילה מטפל? לילדים יש מטפלת. אז טיפול זה צעד קדימה או צעד אחורה? זה התקדמות או רגרסיה? לאנשים שלא הולכים לטיפול יש את אלון גל. אלון גל אמר לנו לנקות את המכולת ולהפסיק לדאוג ולחזור לחייך אפילו כשבעל הבית רוצה לסלק אותנו מן הדירה ואין לנו איך לשלם את המשכנתא. ואם זה לא מספיק אז אפשר לבקש מאלון גל לשלוח לי כל בוקר אס.אם.אס טיפולי. ושרי אריסון אומרת שהשלום מתחיל בתוכי וכדאי להקשיב לה כי יש לה כסף אז היא בטוח מאושרת.
כולם אומרים שהם על כדורים רגיעון לקראת החתונה, רטלין בשביל הלימודים, פוסטינור בשביל ההפלה, למיקטל כדי לייצב את מצב הרוח, ציפרלקס בשביל הדיכאון ואקמול כדי לעבור את היום. מי שלא על כדורים רוצה כדורים או חושב שהוא זקוק לכדורים או אפילו הולך להשיג כדורים. ומי שלא אוהב כדורים יכול לעשן. ומי שלא אוהב כדורים ולא מעשן יכול לשתות. לפעמים הכדורים עוזרים ולפעמים לא. אבל גם כשהכדורים לא עוזרים אז לא עוזבים אותם כי זה רק עניין של סוג הכדור או מינון הכדור או צבע הכדור. כי אחרי שלוש שנים שיורים כדורים כולם זקוקים לכדורים. ומי שלא ירה כדורים יכול לעשן. ומי שלא ירה כדורים ולא מעשן יכולת לשתות. ומי שלא יכול את כל אלה- כבר אמרנו, שיחשמל את המוח.
כולם אומרים שהם כותבים "הי אורלי, מה שלומך? " שאלה נאווה את אמי בחדר ההמתנה מחוץ לחדר הניתוח באיכילוב. "בסדר גמור. מה שלום הבת שלך נועה?" "נועה נהדרת. היא בדיוק מסיימת ללמוד והיא כותבת". "יופי. גם לני כותב".
ככה זורקים לחלל האוויר את המילה כותב. כאילו שזה לא משהו רציני או עמוק או מיוחד. היא כותבת והוא כותב ממש כמו שהיא בצופים והוא בצופים או שהיא בחוג שחייה והוא בחוג שחייה. ההוא כותב שירה וזה כותב סיפורים קצרים ומה אתה כותב? זוהי כתיבה שממומנת, לא במלגה או ע"י נדבן אלא ע"י ההורים והם שמחים לשלם זאת. לא משום שהם הסוכנים החדשים שלך (סטייל ארי גולד) או פילנתרופים אלא משום שזה חוג, וכשם ששילמו על חוג קארטה הם משלמים על חוג כתיבה יוצרת. נגמר העידן של האמן הסובל במובן של מי שמקריב את איכות חייו למען הכתיבה והחלה התקופה של האמן שסובל בגלל שאסור לעשן בבתי קפה.
כולם אומרים שהם מחפשים חלק מחפשים דירה אחרים עבודה וכולם מחפשים זוגיות. האדם שלא מחפש זוגיות הוא מניאק כי בגלל אנשים כמוהו אימהות יהודיות לא ישנות בלילה. אלו שחזרו מארצות זרות מחפשים את עצמם בין ג'וינט לג'וינט בחוג ללימודי מזרח אסיה. כולם מחפשים חניה. מסיימי התואר הראשון מחפשים את התואר השני ואלו שמתחילים תואר ראשון מחפשים את הייעוד שלהם. הורים מחפשים את החותם שהשאירו על ילדיהם. המוסיקאים מחפשים את הלהיט הבא, הפרחות את הרינגטון הבא וקובי פרץ את האשכנזי התורן שידבר כנגד ה"זמר המזרחי". הזוגות מחפשים צימר, הנשואים דיל של הדקה ה-90 והרווקים מחפשים אתרי אינטרנט חדשים. חלק מחפשים את גלעד שליט אך הרוב מחפשים תירוצים. קצב מחפש את הצדק. חיילים שעומדים בגשם בהתנחלויות מבודדות מחפשים חוסם עורקים, כי נשבר להם הזין.
ואני? מה אני מחפש? מה אני אומר?
האמת? סה"כ זו תקופה טובה. אה כן- והיידה שרה.
צ'או |
