יום השואה הראשון שלקחתי בו חלק התרחש בעת שהייתי בגן הילדים. ביקשתי מצילי הגננת רשות לספר את סיפור השואה המדהים של סבא שלי. סבי, דויד קרפין, גדל בברלין שלפני המלחמה. כמו חלק לא מבוטל מן היהודים שחיו בעיר דאז, דויד היה לבורגני אמיתי, שהתהלך ברחובות המטרופולין כשהוא מוכר לכל כבעלים של מלון מפואר בפינת רחוב קמפינסקי. אלא שבניגוד לרוב יהודי גרמניה, סבי הספיק לעלות ארצה מספר חודשים לפני פלישת הגרמנים לפולין ובכך ניצלו חייו. יחד עם שאר בני משפחתו, הוא התיישב באחוזת בית והחל לעקוב בדריכות אחר הפרסומים השונים בדבר גורלם של יהודי אירופה. ככל שעבר הזמן נקף מצפונו, עד שלא יכול היה עוד לשבת חסר מעש וכמו שאר בני משפחתי, אשר נקראו באומץ אל הדגל, התנדב לצבא הבריטי כדי לקחת חלק במאבק בנאצים של היטלר.
רצה הגורל ובמהלך האימונים האינטנסיביים בבסיס סודי של צבא בריטניה בארץ הוא פגש בנערה צעירה ואמיצה, שברחה גם היא מאירופה, וכמוהו הייתה נחושה להצטרף למאבק. שמה של אותה נערה היה חנה סנש. כחודש לאחר שהכירו הוצע לשניהם לקחת חלק בפעולה סודית. וכך היה, שבחודשי הסתיו של 1942, סבא דויד וחנה סנש צנחו זה לצד זה על אדמת אירופה הכבושה, כשעל גבם מכשירי רדיו מתקדמים ובידיהם פקודות לחבור לפרטיזנים ולתאם עמם פעולות טרור כנגד הכובש. בניגוד לחנה סנש, סבי לא נתפס ע"י הגרמנים וגם לא היה למשורר מצליח של להיטים קאנוניים כגון "אלי אלי". הוא שרד את המלחמה יחד עם אחיו לנשק הפרטיזנים, כאשר הוא לוקח חלק ומפקד על פעולות נועזות מעבר לקווי האויב.
כמובן, שכבר אז, בגן של צילי, הכרתי בחשיבותו של יום השואה, ולכן סיימתי את הסיפור עם הפאתוס המתבקש ואף הזלתי דמעה בודדת כדי להנציח בלב הקהל את הגבורה של סבי.
בסוף אותו היום אמי באה לאסוף אותי מגן הילדים והגננת צילי עטה עליה בחיבוק חם וביקשה לשמוע עוד סיפורים אודות סבא דויד הגיבור. אימא שאלה אותה "על מה את מדברת?". הסיפור היה בלוף. שקר גס שרקחתי במוחי כדי לדחוף את ה"שואה" ממרכז תשומת הלב ולכוון את הזרקור עליי. למרות שהגננת הייתה מאוכזבת, לא היה לה לב לספר לשאר ילדי הגן את האמת, לנפץ את המיתוס שבניתי.
בכך החלה מערכת היחסים המורכבת שלי עם השואה - יחסים של שנאה ואהבה של התמודדות והכחשה. מצד אחד התעניינות אובססיבית בפרטי מלחמת העולם השנייה, ומצד שני ארסנל של מאות בדיחות שואה. מצד אחד נסיעה למחנות בפולין, ומצד שני התמודדות על תואר "ליצן" המשלחת. מצד אחד כרבול נעים מתחת לשמיכה אל מול סרטי שואה, ומצד שני שינה עם אורות דלוקים למשך יומיים לאחר אותה צפייה. אין לי ספק שאלוהים קיים, שיש מי ששומע את תפילותיי, ויחד עם זאת יש איזה חור שחור באמונה, שכן לא ברור לאן נעלם אותו אלוהים. הסברה של החרדים, שהיה זה עונש שניבאו הנביאים השונים לא מקובלת עלי. אני מאמין כי הסיבה פשוטה יותר. אולי הוא נסע לצימר בצפון? או שכח לעדכן אותנו שעזב את פלאפון לטובת סלקום לפני עידן הניידות במספרים? ואולי בכלל אלוהים היה שרוי באיזה דיכאון קיומי? הסבר זה יאפשר לי לפחות להמשיך להזדהות עימו.
גם השנה מצאתי עצמי נאבק עם יום השואה. מזה מספר שנים אני מסרב לציין את יום השואה הרשמי של מדינת ישראל. לא מדובר באיזו גחמה שטותית או התנהגות אנרכיסטית, אלא שאני מציין את השואה כל ימות השנה ולכן איני מרגיש צורך לקחת חלק פעיל בטקסים ביד ושם או לשנן את אמירותיו של מרדכי אנילביץ'. יותר מכך, דווקא בערב יום השואה, בו ערוצי הטלוויזיה מקרינים את מיטב הסרטים והדרמות של יהודי אירופה, אני שוכר עונות שלמות של קומדיות אמריקאיות ועושה מרתון צפייה אישי. אתמול היה תורה של הסדרה "קומיוניטי".
למרות כל האמור לעיל, העובדה היא שיום זה עדיין חשוב לי יותר משאר חגי ישראל. ייתכן וזו הסיבה לכך שהחלטתי לנחות בארץ כיממה לפני יום השואה, למרות שיכולתי להישאר בניו יורק גם עוד חודשיים. לא הייתה לי בעיה לערוך את סדר פסח בגולה עם יהודים גלותיים ולשיר "אחד מי יודע" בגירסה שמערבת אנגלית ועברית, "Eichad Mi Yodeha" , אך לבלות בשדרה ה-5 את יום הזיכרון לשואה היה נראה לי חטא בלתי נסלח.
ואולי בכלל אני הנורמלי? אולי ההתמודדות עם השואה כתהליך מתמשך היא בריאה יותר מהקדשת יום מרוכז לנושא בו רואים את כל הסרטים, שומעים את כל הדוברים, מדליקים את כל המשואות ועומדים דום משותף בעת הצפירה והנאום של פרס? נראה לי שעדיף לצפות בקומדיה ביום השואה מאשר לשים בתמונת הפרופיל בפייסבוק את הטלאי הצהוב או לשבת שעות ולשמוע את הפלייליסט של גלגל"צ.
גם לאחר שנים של טיפול איני מבין את פשר היחס שלי אל השואה. ולכן אולי זה סמלי שהיום בשעה עשר בבוקר עמדתי דום לקול הצפירה לבדי, בחדר הטיפול, בעוד אמיר המטפל מכין קפה.
אילן |
