צ"רלס קראוטהאמר, בעל טור ימני ואוהד ישראל, הוא אחד הבודדים שיוצא נגד אובמה ולמען ישראל בתקשורת האמריקנית.

לאחרונה, העלה קראוטהאמר את הטענה כי אובמה למעשה אינו משמש כמנהיג. הוא התבסס בעיקר על הודאה שהשמיע אחד מעוזריו של אובמה לגבי תפקידה של ארה"ב במשבר לוב. אובמה מתנהג כפי שהוא מתנהג ביחס למדינה זו כי הוא "מוביל מאחור".

זו, מדגיש, איש ה"וושינגטון פוסט", אינה מנהיגות כלל.

וכך הוא מסביר:

אובמה עשוי להתקדם סוף סוף לקראת משהו שמזכיר שיטה. אחד מיועציו אמר עליו שהוא פועל בלוב בצורה של הנהגה מאחור.

אם נדייק, השיטה של להוביל מאחור אינה דוקטרינה, אלא רק סגנון. דוקטרינה הוא שם של דרך ורעיונות, אבל אין שום רעיונות הגיוניים שניתן לזהות במדיניות החוץ של אובמה. עיתונאית אמריקנית הראתה לאחרונה כיצד אין כאן, במשך שנתיים, אלא אוסף של תגובות מזדמנות, פרועות ומבולבלות, בדיוק כפי שזה נראה. אז זה מה שיש.

וזה תיאור מדוייק, להוביל מאחור, החל בסבילות המזעזעת של הנשיא אובמה בימי המהפכה הירוקה של אירן, בשנת 2009, ועד לזיגזוג שלו בענין לוב, שבה יצא לפעולה רק ברגע האחרון אחרי כולם, ואז העביר את השליטה לידי קואליציה גדושת מחלוקות, מה שהוליד את המבוי הסתום רווי הדם הנוכחי. זו מדיניות חוץ של היסוס, עיכובים וחוסר החלטיות, עם פניות ליצור הדמיוני שנקרא "הקהיליה הבינלאומית" שתעשה מה שבעצם רק אמריקה מסוגלת לעשות.

מתחת להופעה החיצונית הזו, טען היועץ של אובמה, באמת מסתתרים רעיונות. למעשה, "שתי אמונות שלא בוטאו במילים", כותבת העיתונאית של ה"ניו יורקר", ריאן ליזה. "העוצמה היחסית של ארה"ב בירידה, ויריבים כמו סין בעליה, ולכן מזלזלים בארה"ב במקומות רבים בעולם".

מדהים. לכן אובמה בכוונה תחילה מחליש את הנוכחות האמריקנית, את מעמדה ואת מנהיגותה בעולם כולו?

הבה ניקח את הטענה הראשונה. עלינו "להוביל מאחור" כי העוצמה היחסית של ארה"ב נחלשת. אם מקבלים את ההצעה הזו, עדיין אין קשר בין ההתחלה לסוף. באיזה אופן התל"ג הגדל של סין קשור להתחמקות מאחריות של ארה"ב בתחום לוב, בשיפוט לקוי לגבי אירן? בנסיון לפייס את סוריה?

נכון, סין מתחזקת. אבל זו מעצמה בודדה שיש לה משמעות צבאית יחסית לארה"ב. רוסיה מתאוששת מירידה לרמה כה נמוכה של חולשה צבאית עד שאין לה כמעט משקל גלובלי. הכוח הצבאי של אירופה באמת בירידה (ראו מה עושים האירופאים, במיוחד הבריטים, באפגניסטן, ואת חוסר ההצלחות שלהם בלוב).

שנית, האתגר מצד הצבא הסיני הוא עדיין מקומי בלבד. זה יכול להשפיע על מלחמה בטאיוואן. אין לכך שום השפעה מעבר לחוף של סין. לסין אין צי ברמה בינלאומית. אין לה בסיסים בעולם. היא אינה יכולה להפגין את עוצמתה בכדור הארץ. אולי זה יקרה אי פעם בעתיד, אבל בשם איזה הגיון עלינו להטריד את עצמנו עכשיו בשאלה זו ולשתק את עצמנו?

ולטענה השניה. עלינו להוביל מאחור כי לועגים לנו. בבקשה, ספר לנו אדוני הנשיא, האם היה אי פעם אחרת. בימי ווייטנאם? אולי קודם לכן, בימי אייזנהאור. כאשר סגנו יצא למסע של רצון טוב באמריקה הלטינית, ירקו עליו וההמונים איימו עליו עד שנאלץ למהר ולחזור הביתה באמצע הדרך. ואולי אחר כך, בימי ריגן המהולל? שנותיו של ריגן מתאפיינות בהפגנות ענק בבירות של בעלות בריתנו הקרובות ביותר, שגינו את אמריקה בתור מחרחרת מלחמה שמובילה את העולם לתוך חורף גרעיני.

אובמה הגיע לבגרות פוליטית, כותבת ליזה ראיין, בימים שלאחר המלחמה הקרה, תקופה שבה העוצמה ללא תחרות של ארה"ב יצרה תיסכול כלל עולמי. אבל העולם לא נולד יחד עם התודעה של ברק אובמה. העוינות בימי המלחמה הקרה היתה עמוקה לא פחות.

זה גורלה של כל מעצמה שמבטאת את עצמה להיות מושא של קנאה, שיגנו אותה ויאשימו אותה בכל מה שאפשר מתחת לשמש. שום דבר לא השתנה. יותר מכך, על מנת שיגנו מדינה כלשהי, מדוע בלב כל ההפגנות העצומות בטוניסיה, במצרים, בבחריין, בתימן, בירדן ובסוריה, לא היו הפגנות נגד ארה"ב כמעט?

מי באמת מגנה את אמריקה המובילה בראש? העולם שבו חי אובמה ושם התעצב מבחינה אינטלקטואלית. האוניברסיטאות המפורסמות לבני העילית, החברה שלו לדיונים, ביניהם חברים שלא ירצה להזכיר, עם נאומי התקפה רעילים ביותר נגד ארה"ב שהיו קשים יותר מכל מה שאפשר לשמוע במרידות הנוכחיות הגרוניות של הרחוב הערבי.

היו אלו קבוצות העילית של השמאל שמתחו ביקורת עויינת על הענק האמריקני ושרוצות בלב ונפש לראות את ארה"ב מקוצצת מגודלה. להוביל מאחור, לצמצם את המעמד של ארה"ב בעולם ואת יכולתה להביע את עצמה, זו תגובה לאופן שבו אותן קבוצות רואות את אמריקה, לא לאופן שבו העולם רואה את ארה"ב.

יש נשיאים אחרים שגם הם קיבלו כמובן מאליו שתהיה עוינות לארה"ב. הם לא ראו בכך סימן לרוע אמריקני. הם האמינו, כמו רוב האזרחים של ארה"ב, שהדרך של ארה"ב היא לתמוך בצדק ושיש לארה"ב כוונות נאצלות. אובמה סבור שהרגש האנטי אמריקני הוא חריצת דין על כך שארה"ב אינה ראויה להוביל. אני הייתי אומר ש"להוביל מאחור" זו חריצת דין על אי התאמתו של אובמה להיות מנהיג.

להוביל מאחור זה לא להוביל כלל. זו סתירה מיניה וביה. עיתונאי אוהב, שמשרת יועץ של אובמה, יכול לטפח את המונח הזה ולהפוך אותו ל"דוקטרינה". הנשיא ודאי חש שהחניפו לו. כל שאר ארה"ב יהיו בהלם.

אובמה אכן אינו מגלה מנהיגות. אבל יש תחום אחד בעולם שבו הוא דווקא מראה יוזמה. בפיוס וחיזור אחרי העולם הערבי. זה יבלוט במיוחד כעת, לאחר חיסולו של אוסאמה בן לאדן. יש טוענים כי אובמה הורה לחסל אותו כדי לגמור בבת אחת את הסיפור, ולא למתוח את לכידתו של מנהיג אל קעידה על פני זמן רב, מה שהיה גורם לערבים ולמוסלמים להתנגד עוד יותר לארה"ב.

כעת, לאחר שברחבי העולם הערבי מקוננים רבים על חיסולו של מנהיג הטרור (ובניגוד לאופן שבו אובמה משתדל להציג את הערבים, כמתנגדים לדרכו של בן לאדן), אובמה חש שעליו לעשות מעשה כדי לרצות את האיסלם. והוא יעשה זאת דרך הצגת תוכנית חדשה עבור המזרח התיכון.

על חשבון ישראל.

נתניהו, שיודע מה מחכה לו, הכין מראש מסע לארה"ב ונאום בפני הקונגרס האמריקני. שם יש לישראל יותר ידידים מאשר בבית הלבן. אבל נתניהו יודע שהקונגרס יכול, לכל היותר, להקשות על הנשיא להעביר תוכניות, אך אין הוא יכול לכפות על אובמה שינוי דרך. לכן קיווה נתניהו לנצל את ביקורו כדי לתאם עם אובמה גישה חדשה למזרח התיכון. במיוחד לרגל הסכנה של הכרזה חד צדדית על מדינה פלשתינאית בהנהגת הפתח והחמאס יחד.

חיסולו של בן לאדן המריץ את אובמה לא לחכות לנתניהו. האיש שאוהב להוביל מאחור, כדברי קראוטהאמר, ינסה להפגין את יכולתו לכוון ולתבוע, לא כלפי אירן שרוצה להיות גרעינית, ולא נגד הרודנות של אסד, אלא כדי לאלץ את ישראל לחלק מחוות חדשות לערבים. השאלה המדאיגה ביותר היא, מה יתבע הפעם אובמה, שתבע הקפאת בניה בשטחים עוד לפני פתיחת המשא ומתן, מנתניהו ומישראל? מה מתכנן עבור המזרח התיכון האיש שבכל תחום אחר מעדיף "להוביל מאחור"?