פעם הייתי כל כך קופצנית שלא הייתי מסוגלת לשבת באותו המקום יותר מחצי שעה. גג.

אז, בתקופה ההיא, לא נכנסה המודעות לרטלין כמו היום. וגם אם היתה, בטח שלאמא שלי היו פתרונות טובים יותר.

כמו להשיב אותי בכוח וללמוד בכיתה של מחוננית (לא פחות ולא יותר) או ללמוד פסנתר שמונה שנים (וגם שירה).

בעצם אז, בתור ילדה, כל מה שרציתי, זה להרגע עם הספרים (דבר יחיד שהייתי מסוגלת לעשות בישיבה ארוכת טווח), להכנס לעולם השלם הזה ולדמיין . לפנטז. לחלום. הדבר השני שמאוד רציתי זה לרקוד. משום מה אף פעם לא רשמו אותי לחוג לריקודים או איזה חוג בלט. אולי כי חשבו שלרקדנים אין עתיד.

בכל מקרה, נראה לי שעם השנים התאזנתי. טיפונת.

עדיין שונאת תורים לכל מקום. מסוגלת לעמוד בקופה בסופר ואחרי זמן מה פשוט להתחרט ולעזוב את העגלה כמו שהיא . או בתור לקופת חולים. אולי זאת הסיבה שאני ורופא הנשים שלי, נפגשים רק כשאני נכנסת להריון.

בעצם גם הריון מאזן אותי. הופך אותי להרבה יותר כבדה. הריון גורם לי שוב ושוב להרגיש אשה ולא ילדה קופצנית.

ולא, עדיין לא מוכנה לילד החמישי.

בנוסף לכך, המחשבות תמיד מתרוצצות ממקום למקום. הרבה פעמים קשה למקם אותן במקום אחד.

כל פעם אני שואלת את עצמי מחדש, מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדולה. ועד היום, (עוד שנתיים וחצי בת 40)

אין לי מושג. הבעיה הנוספת להיפראקטיבים היא השתעממות מהירה מדי. אחרי כמה שנים בכל מקום עבודה הרגשתי מיצוי כלשהו, צורך להתחיל משהו שונה ובלתי שגרתי.  

ההורים שלי ניסו לתת לי את הטוב ביותר. אני מנסה לתת לילדים שלי את הטוב ביותר בדרך השונה לגמרי.

כולנו טועים מדי פעם. אני חברה טובה שלהם, לפעמים אנ צריכה להיות יותר אמא ופחות חברה.

היתרון בלהיות היפראקטיבית זו האפשרות הזאת להשתולל ביחד עם הילדים.

להפוך את הבית ולא לעשות מזה עניין.

לשים מוזיקה פול ווליאום ברכב ולצאת מהבית בלי לדעת לאן. לנסוע, להגיע לים ולרוץ על החולות.

או לשחק טאקי ולהתעצבן שמנצחים אותי (בכאילו אבל).

או סתם להמציא סיפור מצחיק לפני שינה..