| מה יפים הלילות בקיסריה, או שיעור קולנוע. מה אתם מעדיפים? גם וגםכותרת משנה:הילדה שלי שאלה כשהייתה קטנה, בעקבות התמונות המשפחתיות בשחור לבן, אם פעם החיים עצמם היו בשחור לבן... לילות קיסריה. איזה מבצע מקסים ואיזה שם נפלא. ובייחוד השנה מדובר בהברקה – ערב שלם – חמש שעות של מופע מוזיקלי, שבסופו סרט. בנמל היפה, תחת כיפת שמי קיסריה, הבריזה העולה מין הים מבדרת שערות וסערות. הערב האחרון מבטיח! בלי לדעת מי הזמרות ששמותיהן לא אומרות (לי) מאום, הסרט "בואנה וויסטה סושיאל קלאב" ניגן לי חודש בבית נון סטופ. המוסיקה, האווירה בסרט, יצירת מופת, חבל על הזמן. על הערב השני, סנדרסון ו"שיער", גם כן, אף אחד לא צריך אותי שאסנג'ר.הערב הראשון (והטור הזה נכתב לפני הערב הראשון) הוא הבעייתי מכולם. ששי קשת נפלא כמובן. קול עמוק, דרמטי, מרגש וגדול מהחיים. הבעיה היא בסרט "שיר אשיר בגשם". איך מושיבים עם שלם, מול סרט שנוצר בראשית המאה שעברה אחרי שכבר התרגלנו לעריכה ולצילום הווירטואוזי, הדיגיטלי והקליפי של כוכב נולד, וקיל ביל. איך נשב שם ערב שלם? נכון מדובר באירוע היסטורי המעבר לקול, ולכן רק בשל הערך הלימודי נתאמץ ונשב שם. האירוע הקולנועי הראשון, או מה שנחשב לפעם הראשונה בה ראו קולנוע הייתה בגראנד קפה בפריז בשנת 1885. הסרט הראשון נקרא "רכבת נכנסת לתחנה", הוא צולם במצלמה סטטית, בשוט אחד, בלי צבע ובלי קול ומה שראו בו היה באמת רכבת נכנסת לתחנה, ובני משפחת לומייר, המשפחה של שני האחים לומייר, יוצרי הסרט יורדים בתחנה... זהו. סרט תיעודי. רגע תיעודי. כל הסרטים היו אז בני חצי דקה, שחור לבן וההתרגשות הייתה אז באפשרות להנציח תנועה של אדם בצילום. על מסך. היו ניסיונות לתפוס את התנועה באומנויות אחרות כמו ציור, אבל רק הצילום הצליח בעצם על ידי אשליה אופטית בה מקרינים את הסרט במהירות שבה עוברים 24 פריימים בשנייה לנגד עינינו. המהירות הזאת יוצרת אשליה כאילו לכדו את הרגע. הנציחו תנועה. הסרט היה תופעה כל כך אמיתית וחיה, שהצופים שהתכנסו בקפה בצרפת נטו הצידה בבהלה, כי פחדו שהרכבת תיסע עליהם... בשנת 1927 הומצא הקול וזה היה בסרט שנחשב המדבר הראשון, "זמר הג'ז". (שנה אח"כ הומצא גם הצבע). המעבר לקול היה שלב חשוב בתולדות הקולנוע, כי כמו בשינויים טכנולוגיים רבים בתחומים שונים, איש לא צפה את גודל המהפכה. התברר פתאום, שברגע שמצלמים, לראשונה צריך שיהיה שקט, כיוון שהציוד קולט הכול, קול, רעש, ציפורים... עד אז צילמו בדממה. והבמאי היה צועק הוראותיו במגפון תוך כדי צילום. לכן קמו האולפנים הגדולים בהוליווד, שקיימים עד היום, בשל האילוץ ליצור חלל שקט על הסט בזמן הצילומים. כיוון שציוד ההקלטה כמו כל אמצעי טכנולוגי היה בראשיתו גדול ומגושם (כמו הרדיו, טלוויזיה, פלאפון) ואי אפשר היה להסתירו כמו שהיום בפספוסים אתה לא מבין איפה תקעו את המצלמה ומאיזה חור היא בדיוק מצלמת, התפתח שם ז'אנר של בק סטייג' מיוזיקלס = מחזמר של מאחורי הקלעים, כי אמרו אם כבר מיקרופון שאי אפשר להסתיר, אז נעשה סרט עם עלילה שמתרחשת כולה על במה. כוכבת, מיקרופון ענק... אגב היסטוריה, ילדתי, כשהייתה קטנה והסתכלה בתמונות המשפחה שלה, חשבה שפעם גם החיים היו שחור לבן. ולכן זה מה שנכנס לתמונות. אני בטוח רוכשת מספר כרטיסים לכל אחד מהערבים, לי ולחברים. אני אהיה שם. |