| בחינת בית להגשה במסגרת הקורס עיון באיון הפקולטה לאמנויותהתוכנית הבינתחומית לתואר שני באמנויותעיון באיון, סמסטר ב', תשס"זמרצה: ד"ר דפנה בן-שאול מגישה: ורדה לץ – וואלפאתלמידת תואר שני במסלול מעשי של בימוי והפקה בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב.כתובתי: תא דואר 65 קיסריהוגם: vardalatz@walla.co.il בחינת הבית א. כיצד נוכל להבין את פעולת הריקון הידועה של קזימיר מלביץ' (Kazimir Malevitch) – "ריבוע שחור על רקע לבן" (1915)?התייחס/י לפרקטיקת הריקון: מה מרוקן מונוכרום (ולמעשה דואוכרום) זה בעודו אחוז בחומר? התייחס/י לאוריינטציות (היבטים, יסודות) של ציור זה – הדחף הפרפורמטיבי, הכוונה להחריב או למחוק והיסוד האוטופי – תוך הפניה לרעיונות סופרמטיסטיים של מלביץ' עצמו ותוך זיקה לגילויים אמנותיים אחרים בתקופת מלביץ' או מאוחרים יותר. כדי להגדיר ציור במונחים של ריק יש לזהות בו מצב פרקטי של איון. איין הוא מצב שלא קיים. אין void הימנעות. כדי לרוקן דבר מה דרוש מיכל, או כלי לאחסון. בקולנוע אנחנו מדברים על פריים, שניתן לשים בו "כלום", פשוט פריים שחור, כמו שעשה הבמאי מייקל מור בסרטו "פרנהייט 9/11 ".על כן כשיוצרים ריקות, לא באמת ריק, כי זה לא נפרד מהחומר. מהמדיום. מדיום זו מילה אחרת לחומר. כדי לרוקן חייבים מוליך חומרי. אפשר לרוקן באמת, ולהותיר את החדר ריק או שיבוא ג'ק קופו, 1950, במאי שבונה תיאטרון חדש בפריז, ובנה רמפה של בטון, פודיום, במה חשופה, עליה הציגו את "תעלולי סקאפן" של מולייר. הוא פשוט רוקן את הבמה. זו הפרקטיקה של הריקון. רייצ'ל, פסלת אמריקאית שיוצקת בטון במרווחים וחללים, מילאה מכלי מים, בבטון ובדבק היפוקסי, שזה ההפך מפעולת ריקון, כי היא ממלאת ובכל זאת, זאת עבודת ריקון במובן שריקות עשויה כאן במקום חומר. היא עושה זאת כדי להמחיש את המקום הריק. ממלאת את החלל, ולכן היא מבצעת פעולת ריקון. ומלביץ' הלך על המונוכרום, שאינו במה או חדר מרוקנים, אלא מלביץ' צבע קנבס בשחור, כדי להשליט אחדות. זהו מילוי של צבע, שיש לו צורה, טקסטורה, נפח. אין לגיטימציה לקרוא לריבוע של מלביץ' ריקון, ובכל זאת המונכרום שלו הפך לאייקון של עבודות ריקות, כי כאשר הציור הוא דו מימד ומדובר בריבוע בצבע אחד חלק הוא מרוקן את הציור מדימויים. זו מעין ווריאציה למופשט. דבר נוסף שעשה מלביץ' היה לרוקן את יצירתו מדימויים. גם אם השתמש במספר צבעים, וכמו שאמר, שמדובר מעין ייצוג של הרחם הנשי, ומיוצג כמונוכרום, זהו סוג של דימוי. הבחירה בצבע האחד פירושה השלטה של איזה אחדות שמבטלת את הניואנסים של הגוונים והצבעים האחרים. ג'ורג'יו סטרלר הוא במאי, שהשליט את הצבע הלבן על הבמה שלו. ב"גן הדובדבנים" של צ'חוב הוא צבע הכל לבן. הבמה, התלבושות, ואם הכל לבן, אז יש דימוי. הדמות היא דימוי. המונוכרומטיות היא מרוקנת. היא משליטה סוג של אחדות, של הכללה, של אוניברסאליות. סטרלר מרוקן את הניואנסים שאנחנו רגילים לקבל בייצוג ריאליסטי קולנועי, ולכן המונוכרום למרות שהוא מלא, הוא סוג של פעולת ריקון.התופעה שאנחנו מוצאים, היא לא ריקון ליטראלי, מילולי, אלא תופעה שנוכח בה, באמצעים חומריים, הריקון. גם בצורותיו המושאלות, כמונוכרום, כסוג של מילוי, מדברים על תופעת ריקון שהיא אופרציה שכדי לממשה דרושה אחיזה בחומר. האומנות, היא למעשה ווריאציה תרבותית למה שראינו מנקודת ראות של שני אלה שהמציאו את עיקרון הוואקום, וגם טוריצ'לי ופונגרי, אמנים מאמצע המאה ה – 17, האחד תלמיד גלילאו גלילי ואחד גרמני. כל אחד מהם לחוד המציא את הוואקום. שניהם ידעו שמה שנשאר בברומטר הכספית זה לא ריק, אלא סוג של ריקות מאוד מלאה מבחינה פיזיקלית. ומבחינה מדעית כדי ליצור את הריק הזה, הם נזקקו למיכל. האחד לצילינדר של זכוכית, והשני, לכדור מתכת.האמצעי עצמו, הריבוע של מלביץ', הוא האסתטיקה של עבודת האומנות. מבחינה אומנותית, מדעית ופילוסופית זו התשתית. האומן עצמו יכחיש, ויאמר, שלא רוקן. הריקון הרי לא נעשה רק למטרות אסתטיות. האומן מעוניין בפעולת הריקון כקונספט, חוויה, רעיון, בדבר שאפשר להאמין שנמצא מעבר, ואנחנו אמני פרשנות הריקון יכולים לדובב אותו.על בסיס זה אפשר לשאול באיזה אופן יש אידאת ריק. אובדן ערכים, חוויה של משבר עמוק, תחושה של אין סוף, מה זה בדיוק הריק הזה? פרקטיקת האידאה של הריקון יוצרת שיח שאפשר לחלק אותו לשלוש נקודות מבט, שלוש התכוונויות רעיוניות של האומנים וגם של הפרשנים, שהן דרכים מפורטות להסתכל על ריק, כיוון שהריק הוא רעיון מופשט. 3 ההתכוונויות הרעיוניות: ההתכוונות הראשונה האופרטיבית וגם השנייה עוסקות בחברה, והכוונה להתכוונות הפרפורמטיבית - ההתכוונות להציג דבר מה, דווקא על ידי שלא מציגים דבר מה...כך מלביץ' הוא כמו במה ריקה, מן מסיכה נייטרלית לבנה, לה קוק השתמש בזה, אותו ריבוע ריק של מלביץ' נועד להיות פרפורמטיבי במובן הלא מקובל. כשאומרים פרפורמנס הכוונה לפעולה שמתבצעת על ידי קהל, ובעקבות זה אומנות המופע. יש שם יסוד הפעולה.פעולת הפרפורמנס היא לעיתים של הצופה. ומכאן אתה בתפקיד, וגם השחקן יכול להיות במקום שבו מתחילים לדמות. תיאטרון הריק הזה. למה צריך את הריק? הרי לפנטז אפשר גם בזמן החדשות. ברגע שבחרנו בעבודת ריקון, הכוונה היא לא לשקף את הדימויים הפוטנציאליים, אלא להציב אותנו במכוון על סף פעולת הדימוי העתידי. הצופה מקבל את החירות למלא, אבל יש כאן פעולה יותר כפייתית מזה. זה תובעני, כי מותיר אותנו על סף הדימוי. כאן נשאלת השאלה אם האומן לא רוצה להגיד מאום או שרוצה לקרוא לצופים ולאנשים לחשוב ולשים את מה שיש להם, כאשר יצירתו רק מהווה גירוי, למה הוא בכלל אומר? ג'ורג' אורוול, בספרו "מדוע אני כותב", מנה 4 סיבות מדוע לדעתו סופרים כותבים. ואפשר לקחת את סיבותיו לכל סוגי האומנות והיצירה. ואלה הן הסיבות: 1. אנוכיות גרידה – להיראות חכם, להיזכר אחרי המוות להיפרע מאלה שהשפילו אותך... 2. התלהבות אסתטית, תחושת היופי שבעולם החיצוני, בסידור המילים, או צבע על בד, כמו במקרה של מלביץ', או צילום בפריים כמו במקרה של מייקל מור... 3. דחף היסטורי – לראות דברים, לגלות ולאמת עובדות למען הדורות הבאים. 4. תכלית מדינית – לשנות דעות של אנשים בדבר דמות החברה שראוי לשאוף אליה, וכאן אפשר ביתר שאת להתייחס ליצירות הריקון של כל אמני הריקון שמביעים חוסר שביעות רצון מהמציאות ומהחברה בה הם פועלים.* *עמודים 171-172 מהספר של ג'ורג' אורוול "מדוע אני כותב". ההתכוונות השנייה היא ההתכוונות למחוק ולהחריב - כשרוצים לקשר בין הריק לאומנות. המחיקה והחרבה הן פעולות רפלקסיביות, לשיח האומנות על עצמה, האומנות המתבוננת בעצמה דרך פעולת הריקון.מלביץ' מדבר על זה שהיצירה שלו מביכה אותנו. הפעולה של מלביץ', היצירה שלו, נועדה כדי להחריב. מלביץ' פעל בהקשר תרבותי מסויים, ובתקופה מסויימת. ברברה רוז, וכל המרוקנים התכוונו לאקט של מחיקה כלפי העבר. היוצרים רצו למחוק את העבר. מלביץ' רצה לרוקן את האומנות המוזיאונית החנוטה, שמונעת מאיתנו להתפתח. זהו אקט של ניתוץ אלילים. הוא מנתץ באופן ברור, ונוגע בריק על ידי שהוא מחריב ומוחק. הוא מתייחס לכך שהריק הוא ה void שנותר אחרי האומנות הישנה. האומנות הישנה כבר לא מספיקה לאומן, ומה שנותר אינו ברור. האומנות מבטאת את משבר הערכים העמוק הקשורה במערכת ערכים שנרמסת, במצב של מלחמת העולם הראשונה וגם השנייה שיצרו גלים של מונוכרום. היוצרים כמו המנהיגים החריבו ומחקו את הכאוס שהיה כאן קודם. זו חוויה של אובדן ערכים. מלביץ' מוחק את האומנות הישנה כדי לבטא שעבורו היא כבר לא מייצגת דבר.האומן מבטא כאן משבר אסתטי, ערכי, חברתי ופוליטי וזו פעולה כפולה – מוחקים כדי להתכחש למה שהיה קודם, וגם כדי לבטא שקודם היה סדק, משבר, אי מוגדרות. מלחמה זה מצב של אי מוגדרות. אין מילים לבטא את המשבר זה, בו אנו שרויים כבני אדם וכאומנים. ולכן ביטאו את תחושת הריק. ריבוע ריק ממוקם בין עבר לעתיד. הוא מיועד למחוק את העבר, והעתיד עדיין לא ברור. הריבוע השעור הוא סוג של הווה. של הרגש שלנו בהווה. הווה שבעצמו הוא לא מוגדר ומתנדנד... האוריינטציה השלישית שלעיתים הופכת לדומיננטית, להפוך עבודת הריקון של אחוז החומר להפוך לאוטופיה. נראה תלוש היסוד הזה, אבל החל במאלביץ' דרך כל מרוקני המאה ה- 20, התכוונות אוטופית כל הזמן צפה ועולה בין העבודות, כאילו כדי ליצור עולם טוב יותר, זה הדבר שהיה מעניין אותה. הקשר בין מונוכרום לאוטופיה. הקובייה הלבנה, הגלריה הלבנה. ולמה זו אוטופיה. מה הקשר. תומאס מור, דיבר על אוטופיה. EUTOPIA=GOOD PLACE OUTOPIA=NO PLACE מעין מקום אידיאלי, המקום שהכי טוב להיות בו, ובעצם אין מקום כזה. מלביץ' אומר בריבוע הכחול שלו, שאין דבר כזה כמו אוטופיה. הריבוע הוא רגש, והרקע הלבן שמסביב לו הוא הריק שמעבר לרגש הזה.לפי מור, הריק הזה הוא ההימצאות באוטופיה. הוא המשבר של ההחרבה האישית של סובייקט, והריק מקבל את זה שאין מקום טוב להיות בו. אם אנחנו מחפשים אלטרנטיבה, זה כבר סימן שהמקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו הוא לא מקום טוב.ה"מקום הטוב" שלי הוא רגש טהור. כאשר אני מפשיט את האדם מגופו, צרכיו, בגדיו, סביבתו המטריאלית, עושה הפשטה. לפי מלביץ', השחור הוא תמצית הרגש הטהור. האוטופיה זהו רעיון אבסטרקטי, אינו ריק, או מפחיד אלא דרך האוטופיה יש בו גם ערכים חיוביים. זה מציע לנו קיום או נחמה אוטופית. הסרט בו צפינו בכיתה, בו רק הסאונד יוצר את תחושת הזמן, כשרואים את אותו פריים. היה מעצבן, כי הצופים מצפים שמשהו יקרה, ולא ממש קורה משהו, אז אנחנו משליחים על הפריים את המחשבות שלו ואת עצמנו בכלל. למשל, בתקופה האחרונה, כשחיפשתי חודשיים דירה להשכרה, בכל מקום בו הייתי ניסיתי לדמיין איך זה לגור בחלל הזה. אפילו באופרה המודרנית האחרונה בה נכחתי אמרתי, וואלה. מדליק. ככה אני רוצה. חלל פונה לים, וילונות ארוכים גדולים... ובסרט נכנסו שתיים לחלל החדר המצולם סטטית, ישבו, אחר כך קמו ויצאו. כל הזמן השהו אותנו על הפעולה... ברקע היה השיר "שדות התות לנצח" של החיפושיות. רק השיר ממקם אותנו מבחינה תרבותית. גם לא בטוח, כיוון שפיסת הסרט בו צפינו בכיתה, לא מרמזת על זמן עשיית הסרט הזה, וכיוון שהפכנו מזמן לכפר גלובלי, החדר והמוזיקה והנשים הללו יכולות להיות בכל מקום בגלובוס. הפריים שראינו, מייצג עבורנו חדר, הביטלס עוד יותר הם סמל תרבותי מוכר, ולכן מדברים על פונקציה אוטופית מסוג מסוים. כמו הסרט שראינו עכשיו... אנחנו גרים באיזה שפה לא במקום מוגדר, ודווקא משום כך משהו בנו יכול להשתחרר כמנגנון אנושי חברתי. זהו חלל של אי מוגדרות . נוצר כאן ריק מסוים ואנחנו מתחברים לחסר של עצמנו, ועונים עליו. ממלאים אותו בעצמנו. לא רק בעצמנו = לבדנו, אלה גם התכנים הם שלנו.ברגע שמייקל סנואו בדרכו הקולנועית מצא דרכים לרוקן, מצא דרך האחיזה של הריקון בחומר, הוא נגע בהיבט של אדיאת הריק, וזה נוגע בחסר היסודי שקיים בתוכו ומתבטא בתשוקות ודחפים... יש סוג של מבוכה שמעמתת אותנו עם החסר הזה, שמחבר אותנו למאוויים. כל אחד מאיתנו מתאווה למשהו אחר. כל אחד יכול לשחרר כאן את הצורך האפל החשוך שלו. אותו מרחב הוא סוג של מרחב אוטופי. מחבר אותנו לעצמנו, כרגש כפעולה בסיסית, כמשהו שמאפשר לנו, כמו שמלביץ' מזמין אותנו לחוות את היותנו כבני אדם מורכבים.כמו שאמר מלביץ': "כל דור צריך לצבוע את הריבוע השחור שלו בעצמו".התירוץ של הנושא של מלביץ' הוא היכולת להציג את הריקות, לפרוט את היכולת שלנו להגיע לאידאת הריקות: כאוריינטציה פרפורמטיבית המתמחה בלידה והחרבה, ובנוסף היסוד האוטופי – כשמלביץ' מצייר ריבוע שחור, הוא משקף את פעולת הריקון עצמה.גם הצופים נדרשים אצל מלביץ' להתנסות בפעולה של הדמיה שכוללת פרקטיקה של פרשנות. הריקות היא פורמטיבית בפוטנציה. אקט ההחרבה הוא מהופך בזמן. מדברים על תנועה פוטנציאלית כלפי העתיד, ועל פניה כלפי מה שנמצא בקטגורית העבר. ומדובר במשבר ערכי, נגד האומנות שנמצאת במוזיאונים... האוריינטציה הסמיוטית של עבודת הריקון היא נקודת המפגש בין העתיד החדש למה שהיה. הנסיון לומר שאם מלביץ' עושה ריבוע שחור על רקע לבן, איך הוא הגיע לזה שזה אוטופיה? כל המרוקנים הגיעו לזה. וכך גם מלביץ'. זה לא העתיד הפוטנציאלי שלא מומש. אלא זו אלטרנטיבה ממומשת, שהיא ההווה ולא החלום הבנאלי שלנו. אם מישהו בחר לרוקן זה כדי לומר שהמפגש האוטופי שלו שוכן באידאת ריק. עבור מלביץ' אידאת הריק מכונה רגש. אם מוותרים על החברה ויחסי קניין, מוותרים על מלחמות ומשברים חברתיים, נותרת האמירה, מה זה עושה לי. ומה זה מעורר בי. כלום? כי זה ריק? להיפך. מה שמתעורר הוא אולי טהור.מהו המינימום של היותנו בני אדם? מלביץ' עונה: רגש טהור, ואם ריבוע כזה עשה רגש טהור, הרי שזה רגש אוטופי. עבור מלביץ' הריבוע השחור הוא מיצוי של רגש טהור של כל אחד מאיתנו. בשביל כריסטבה חלל האי מוגדרות מרחיב את יסוד הרגש האנושי של מלביץ לתפיסה חברתי, תרבותית ולכן אוטופית. אוטופיה זהו הווה אלטרנטיבי. אפשר לחוותו כרגש טהור וגם כמערכת חברתית שיכולה לסבול מערכות לא מוגדרות, ולא לחוש פיצוץ אלא להכיל אותם. זו אוטופיה. מייקל מור הבמאי בחר לרוקן את האפשרות לייצג את נפילת התאומים. בחר לייצג את האייקון, את האירוע של הריקונים. חלל שחור, שמייצג אולי אנשים מתים, את החידלון. וזה האייקון הכי מוכר שמייצג עבורנו את האירוע ואת ההיקסמות שלנו מהאירוע. אותו ייצוג הפך להיות הבנאליה של הרוע.מור מנציח עצמו בלופ ומציף אותנו בדימוי כמו ממשי, שאינו ריק. והוא ריק כי הוא אנטי אוטופי. הוא שולל מאיתנו את היכולת להתחבר דרכו לרגש טהור. מכניסנו לספירה של אד ריינהרט, שאומר שהוא בסך הכל שפת האומנות. מה אני מייצג? לא איכפת לי. אני הסימבול נטול המימד הסמיוטי. בלי להציע תחלופה לכלום.כשמור מרוקן ומשחיר, מה הוא מבטל? את האייקון. וגם מור הוא פרקליט של השטן. הוא מותיר כל אחד מאיתנו, כשהאירוע מיוצג כפי שמיוצג... כי כשרואים ריבוע שחור מה שעלול להיות מוזמן לתודעתי הוא שטיפת המוח שעשו לי בטלוויזיה. האייקון השחור. כשנמחקה נראותו של האירוע הוא עושה אקט אזרחי של התנגדות...אומר תסתכלו עלי. אני ריבוע שחור. מה אתם מרגישים ביחס אלי? הקונוטציה התרבותית אומרת שהשחור הוא מות, אבל, ריק. כשנמחק הדימוי שמדבר בשם הדבר הממשי, נוצרת אופציה אזרחית לרגש ממשי. לסיכום, מאלביץ הוא קלאסה של האוונגרד, והוא מדבר על הרגש הטהור כיסוד אוטופי של הומניזם. זה משחרר וגם טוטליטרי ביחד. מחשבותי, שאני מביאה כאן, קשורות לעבודה ולפעולת הריקון: בגלל גילי המתקדם, 51, ובעיקר בשל תהפוכות חיי – מעברים של 6 דירות בתוך 5 שנים, היפרדות מחפצים, אנשים רבים שנפטרו בשנים האחרונות, הגירושים שלי, המעבר לגור צפונה מהמרכז, ובעיקר בעיקר – הייתי רגילה למשפחה גדולה, אנחנו 4 אחים, אני הקטנה, פתאום, בתוך 5 שנים, בבת אחת, נעלמו מחיי ים של אנשים. כל משפחתו של הבעל ממנו התגרשתי, שני אחי הגדולים בשל ריבים על ירושה, ואני מוצאת עצמי עומדת נוכח שני ילדי המתבגרים (בן חייל, וילדה בכיתה יא'), ומרגישה לגמרי לבד בעולם. המחשבות שעוברות בראשי בתקופה זאת הם לא תמיד נעימות, הבאתי את עצמי לסוג של ריק. אני זו שרציתי להתגרש, לעבור מהמרכז, וכל השינויים אומנם קרו ביוזמתי. יחד עם זאת, ובהתאם למציאות החדשה התחלתי לפנטז, שמי שאני לא פוגשת בעולם הזה, כבר אפגוש בעולם הבא. התחלתי לדבר עם דמויות וישויות שנמצאות בתוכי ומחוצה לי.זה כאילו ריק. יש כאן פעולה של ריקון. זהו לא המלט – המתלבט אם להיות או לא להיות, יש כאן ייסורים גדולים, לפעמים שקט גדול, מחשבות לא רגילות. החיים הם לחלוטין לא ריק. וכך גם המוות J ב. ישמו התבוננות בעבודת ריקון, לפי בחירתכם. כיצד מתבצע הריקון ומדוע נוכל להגדיר עבודה זו כמתאפיינת בריקון? כיצד נוכל להבין את עיסוקה בריק מבעד לאוריינטציות שבהן עסקנו או חלק מהן? וגם אם לא מבעדן באופן ישיר, איזה שיח יוצרת העבודה על אודות הריק? בחרתי ביצירה של ג'ון קייג', שהוא מוזיקאי אמריקאי אקספרימנטלי, שכתב יצירה מוזיקלית, שנקראת 4.33 (ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות). יצירה שכולה שקט. היצירה נכתבה לפסנתרן, בשלושה עמודים של תווים, כלומר, עמודים בהם יש חמשות, שזה הקווים, המודפסים על דפי נגינה. היצירה כולה שקט. וכתובות בה רק הפסקות.שאלו את קייג' איך הוא הגיע דווקא לחישוב של אורך היצירה - 4.33 דקות? והוא ענה שיש ביצירה 3 פרקים, והוא חישב את היצירה יחד עם זמן ההפסקות, ספר את כמות ההפסקות, וזה המספר שהגיע אליו. עוד טען קייג', שהוא עצמו מקשיב ליצירה הזאת פעמים רבות ביום, למשל, כשהוא הולך לבד ביער. וכל רעשי הרקע נכנסים. עוד אמר קייג', שליצירה שלו יכול גם להיות אורך אחר...קייג' היה פילוסוף של מוזיקה, אשר צפצוף הציפורים היה מפריע לו להתרכז ולכתוב מוזיקה, על כן הציע, שכל דבר שאינו שייך למוזיקה דווקא ניתן לו תשומת לב. רעש? בוא נקרא לך שקט. כל מה שאינו שייך למוזיקה, נאזין דווקא לו. בואו נקדיש לו את הזמן, הציע קייג'. רעש? נקרא לך שקט.קייג' גם חיבר יצירה לעוגב שנקראת A.S.L.S.P639 הפירוש הוא as slow as possible הכי לאט שאפשר והיא נוצרה כתגובה לחברה המהירה שלנו. נגן ביצירה זו יושב ליד עוגב, ויש לו 50 תיבות של שקט (=טאפט). כל פרק נקרא טאפט. והנגן יושב וסופר את ההפסקות. בכל אורך אפשר לנגן את היצירה. קייג' סיפר שראה צבי ואיילה שעברו באמצע היצירה ביער, וכיוון שהיא נוגנה על עוגב שנוצר בשנת 1301 הוא חישב את הזמן מאז ועד כתיבת היצירה, והמליץ שהמעבר מאקורד לאקורד יכול להימשך שנה ויותר. כך הגיע ל - 639 שנים. ובעצם ברגעים אלה, היצירה מנוגנת...**מדוע היצירה של קייג' בכלל נחשבת יצירה מוזיקלית? מדוע אינה ציור, או מיצג, או כוריאוגרפיה לריקוד, אם הפסנתרן מניף את ידיו באוויר?התשובה היא הכלי שמרוקן קייג'. הוא אינו מרוקן במה, או פריים או קנבס. קייג' בפירוש מרוקן מחברת תווים. רושם רק הפסקות על פני 3 דפים במחברת תווים. לפי זה, וגם לפי "המקצוע" של היוצר, קייג', הוא מוזיקאי.אני לא בטוחה ששמה שעושה קייג' זו פעולה של ריקון. כמובן שעל פניו זה נראה ריק. הוא הוציא את המוזיקה מהכלי שלה, הוציא את התווים ממחברת התווים, ונותר שקט... יחד עם זה "בנה" קייג' שהמאזינים יאזינו באותו הזמן לרעשי רקע, לקולות ולמחשבות הנמצאים בראשם.אני לא חושבת שמישהו באמת רוכש לעצמו דיסק של ריק = שקט, בשביל היצירה הזאת, ומוצא עצמו מאזין... בשביל מה? זה הרי קוריוז וגם נתפס ככזה. בסופשבוע שהעבירה ד"ר סמדר כרמי גיברמן, כשהציעה שנאזין ליצירה 4.33, דחו את האפשרות הזאת, משתתפי הסמינר מכל וכל. הם שילמו כסף, והם רוצים תמורה. שקט יש להם כבר בבית. ______________________________________________** לקוח מהרצאתה של ד"ר סמדר כרמי גיברמן, בסמינר של סופשבוע שערכה לפני שנה בזיכרון יעקב, ואשר הוקדש כולו למוזיקה אמריקאית. (הקלטת ובה ההרצאה מצורפת כנספח לעבודה זו). ביבליוגרפיה, ומקורות המידע לעבודה זו: 1. ג'ורג' אורוול, "מדוע אני כותב", בהוצאת עם עובד. תל אביב 1984.2. יעקב רז "זן בודהיזם" – פילוסופיה ואסתטיקה אוניברסיטה משודרת תל אביב 2006.3. הרצאתה של ד"ר סמדר כרמי גיברמן על 4.33 היצירה של קייג'. ההרצאה מצורפת כנספח לעבודה. |