כותרות TheMarker >
    ';

    נפש ונשמה בקולנוע - בקורת ופרשנות

    על החיפוש שהרבה מאיתנו נמצאים בו היום

    תגובות (4)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      23/2/13 11:38:
    נ פ ל א
      16/5/11 20:06:
    שניכם צודקים מאוד.
      16/5/11 19:46:
    תודה, נראה לי שיש משהו במה שאתה אומר. אבל אני אגיד יותר מזה: מתי כספי הוא בעצמו עולם לעצמו, שאסף אינסוף סגנונות וזרימות ותובנות מוסיקליות, וברא משהו שהוא מתי כספי, יצור בפני עצמו. לדעתי הוא גאון, ואם היה אמריקאי למשל, בטח היה מוכר לכל העולם, אבל זה לא באמת חשוב אולי.
      16/5/11 19:16:

    סקירה מקיפה ומושקעת.

    ועם מעט פתיחות ודמיון

    זה לדעתי הדבר הישראלי

    הכי קרוב לרוח פינק פלויד

    1976 בצליל במלודיה בהפקה.

    (ובלי הבדיחה על ביטוח ישיר)

    פול באס בבקשה...

    ''

    0

    פינק פלויד וההיסטוריה והחוויה של המאה ה-20

    4 תגובות   יום שני, 16/5/11, 18:52

     

     

    ''

     

    פינק פלויד היא להקה שהרבה מאוד אנשים אוהבים אהבת נפש, נשבעים בשמה, מתגעגעים אליה, זוכרים בה את נעוריהם, מוצאים בה ביטוי לרגישותם ולאצילות  נפשם, לאהבה שיש בהם או נשארה בהם עדיין לגדול, לנשגב, למפואר, לחשמלי, לשילוב של עוצמה ושל עדינות, לאבירות, אבירות מודרנית. והרבה מאוד אנשים אוהבים ומעריצים ונזכרים בהתמוגגות בארבע הדמויות האציליות, ב'רוקיסטים' הגבריים אבל היפים והעדינים, וגם קרי רוח והחזקים והנונשלנטיים אבל גם קצת נשיים, מלאי הרגש והגבורה והסבל האלה.

     

    המושג פינק פלויד הוא גם כמעט סינונימי עבור הרבה אנשים, מעריצים ולא מעריצים, לנוסטלגיה, לסנטימנטליות; למשהו שכאילו בא מהמים העכורים של הנעורים הרגשניים ומלאי ההתלהבות התמימה, שעוד לא מבינה את החיים. התבה "פינק פלויד" נוטה להיות טעונה ואמביוולנטית הרבה פעמים.

     

    מה היה בארבעה האבירים האלה, ארוכי השער (שלושה מהם עדיין איתנו, אבל רק אחד נותר ארוך שיער), הרוכבים על הגיטרות החשמליות ועל הסינתיסייזרים כעל סוסים מפוארים,  שמושך ומרתק כל כך? - יש משהו בצליל, בהרמוניות, במרקם ששובה את האוזן, את המחשבה ואת הלב, שהוא מדוייק, מאוזן ומלא הוד, מיוחד ויוצא דופן, חריג ואבסולוטי כמעט במוזרות הקנאית שלו, שאי אפשר למצוא כמותה באף מקום אחר; בשילוב בין חרישיות כמעט דוממת לעוצמה מנועית, מטוסית, אטומית, שאי אפשר להתעלם ממנו, אי אפשר להכחיש אותו גם לאחר הרבה שנים של התעלמות שלא מדעת מהאזנה, כשפתאום שומעים שוב במקרה כמה צלילים ברדיו או מחלון של השכן: צלילים גדולים, מובחנים, שאי אפשר לטעות בהם, שאי אפשר כנראה באמת לחקות אותם, שהם לא "רוק כבד" וגם לא בדיוק "רוק קלאסי"; שכאילו קבעו לעצמם מקום שאי אפשר לקחת מהם בלבו של העולם - צלילים שנוצרו כדי להישאר בו תמיד והם חלק ממנו, חלק מהתקופה שלנו, או מזו שקדמה לתקופתנו, או אולי מכל התקופות כולן, באיזושהי צורה.

     

     

    ''

     

    ''

     

    ***

     

    מוסיקת "רוק" נחשבת בדרך כלל על ידי מאזינים רציניים, מנוסים ומחושבים למוסיקה, למוסיקה פחות רצינית, עכורה, מימית, מלאכותית או קלה, חסרת כושר וכלים לביטוי עמוק יותר של מחשבות ושל רגשות ותחושות אחרות, מוסיקה לא מהוקצעת ולא מאורגנת. לעומת זאת, אנשים שמוסיקת הרוק היא עולמם, או אנשים שחשים צורך עמוק, מסיבות שונות, להגן על הפופולרי מול חומרתה ורצינותה המאיימת של האמנות-הגבוהה ושל התרבות הרצינית, ישוו הרבה פעמים את הרוק, או אולי רק את ה'רוק הקלאסי' למוסיקה קלאסית ואפילו יטענו לעליונותו על פניה.

     

    לפחות במקרה של פינק פלויד (ואולי של עוד כמה להקות, בעיקר מאז אך גם מהיום), אני מוכרח להודות שיש משהו בניסיון למקם מוצרים תרבותיים מהאסכולה הזו בעולם היצירה האמנותית והרוחנית הנשגבת והרצינית. לא תמיד חשבתי ככה, לפחות לא מאז גיל שש-עשרה, עד שקרה לי הנס והאזנתי להם פעם אחת בטעות, לאחר שנים ארוכות של הפוגה, ואז, בבת אחת ולראשונה, הבנתי אותם באמת.

     

    הבנתי את נקודת מבטם, את יחסם העמוק אל תרבות העבר והתרבות המוסיקלית, את הרצינות שבהלחנתם, שבייסורים ובזיעה ובאהבה שיצקו בעיבוי שכבות המרקמים המדהימים והלא-יאומנו שיצרו, את בחירתם ואת כוחם ללכת עד קצה החוויה של השבר והבדידות האישית בתוך השבר והמפנה שחלו ברגע ההיסטורי והחברתי שבו הגיעו לפרקם ולמלוא-אונם, ושבו ביקשו לגייס את כל כוחותיהם ליצירת יצירות גדולות, שיהוו מין סמל גדול למצב האדם ולמצב העולם כולו, המרחף עתה כאילו במרחב האינסופי והלא ברור והלא מובן, ב"חלל-הפנוי", אפשר לומר; את סבלם, את עדינותם וחריגותם כחבורה של עופות מוזרים למדי, גברים-נשים, גאונים עדינים, משוררים של פנטסיה של חשמל וכוח ומרד עמוק ומתלבט, מתמסר ושוב מורד, בתרבות המודרנית, בעולם ההולך ומיתעש, הולך ומתנכר, הולך ומצטעצע, חסר הגבולות הברורים, תרבותיים ומוסריים, של שנות השבעים –

     

    זהו העולם שזה עתה נולדו בו המחשבים, הרובוטים, הוידאו, שניתז אל תוך אינסוף החלל והגלקסיות ואל העיגול הלבן והמדוייק, הסינטתי, המתכתי והמדברי, של הירח ושל הנחיתה על הירח; של המכונית הפרטית לכל איש והאוטוסטרדות האינסופיות, של הצלילים האלקטרוניים והרעש הלבן של מיליוני המנועים, הגדולים והקטנים, שהחלו לאפוף את האנושות וליצור את המוסיקה החדשה שלה, מוסיקת המקררים, שדות התעופה, הכבישים, הטרנזיסטורים, המזגנים, ומה לא...

     

    ''

     "הים", ציור של הסוריאליסט מקס ארנסט, 1928

     

     

     

    ''


    ולצידם - הקולות הרוחשים-לוחשים עדיין, הקיימים, הרושפים, של הטבע הישן והעולם הישן, משתרגים באופן מוזר ומעלה תהייה, מעלה שאלה, שאלה פילוסופית ממש, בצלילי העולם הקר והפוטוריסטי, וגם, בסופו של דבר, המרתק והמפעים, של המחשב והמנוע ושל החלל חיצון.

     

    וגם – כוח העמידה ורצון העמידה של החבורה הזו, הרצון להתייחס באופן מלא, שלם, אבסולוטי, ממצה, לעולם של המאה ה-20 כולה (והמקום שהרגישו שהיא מובילה אליו, המאה ה-21 הקרבה ובאה), כיחידה אחת, מהלך נושם אחד גדול של ההיסטוריה והגורל האנושי. זו המאה של העסקים, של הטייקונים ושל מילארדי הידיים העובדות בלי הפוגה, של המלחמות הנוראות, צלילי תוף הטם-טם המודרני - צלילי המלחמה המודרנית וכליה, של האטום; עולם שזה לא כבר בקע והבקיע מתוך מלחמת העולם השנייה ומתוך ההשמדה אל תקופה חדשה, לא ברורה, נוזלת, העולם של הבידור, העולם של אובדן האמונה ושל האתיאיזם, האתיאיזם הכפוי, אפשר לומר;

     

    ''

     

    ''


    ויותר מזה – המקום של המאה ה-20 בתוך כל המאות, בתוך החלל והמרחב האינסופיים של ההיסטוריה האנושית כולה, של האדם, של הבנייה והכלייה, היצרים והתאוות והחרטה ויסורי-הכליות והחזירות והבהמיות, ושל והליריקה, של האמהות המזינה והרכה ושל דחף הכלייה וההרס, של השינה הנפשית והרוחנית ושל הנפש העיוורת והרדומה הקוברת את ראשה באדמה, ושל הכמיהה הרגשית והכיסופים והגעגוע, ושל דחף החיים ודחף המוות ובעת-המוות, הפחד והתקווה, האמונה, של הנידחות והעמידה מול האינסוף השומם והשותק ושל הכפירה ושל הדתיות העמוקה – וכל זה מתוך התלבטות אינסופית, ניסיון לאחד את כל הקצוות ושוב לפרום אותם, מעשה קהלת, וכך, אכן, בקשו ליצור גרסה חדשה, מטונימית, לספר קהלת בתקליט "הצד האפל של הירח", שהקטע האחרון בו, אם ניתן לחלקו באמת לקטעים, הוא כתיבה מחדש קטנה שלו.

     

    ושוב, אף יותר מזה: ניסיונם להציב את כל העולם האנושי והזרימה ההיסטורית האמזונית שלו, החומרית והרוחנית, בתוך החלל עצמו ומלוא-יקום הלא האנושי דווקא, בתוך הטבע ומקצבי רחש העלווה ברוחות שטסות במרחביו, בתוך השמיים והמוסיקה של מעוף הציפורים, ציפורי השיר והאלבטרוסים ועיטי-הטרף ועורבי-הסתיו וגם המטוסים, והאוקיינוסים והתנועות האיטיות של צמחי המים הירוקים במעמקיהם; בתוך מלוא מרחביי הגלקסיות ומעוף הפלנטות והשמשות ומשחק תנועותיהן המתימטי; בתוך האור ההיולי, הראשוני, הבוקע מתוך החושך והתוהו ובוהו; בתוך תבל כולה, מבראשית ועד בראשית.

     

    ''
     

     

    ''


    ***

     

    ''


    הרבה מה'סולואים גיטרה' (כמו שמכנים זאת) של דיוויד גילמור, בהתאם לקלישאה ובניגוד גמור למה שהייתי עשוי לחשוב על סולו גיטרה חשמלית, ועוד ב'דיסטורשן', כנגד ובהשוואה לקטעים עזי ביטוי של כינור או פסנתר בסונטות גדולות, למשל, הם בעיניי מונולוגים נשגבים של רגש ומחשבה, השיאים הגדולים של הקטעים הארוכים של פינק פלויד שהכל מוביל ומתנקז אליהם. אבל אני רוצה להגיד עליהם משהו לא צפוי - בסולואים הארוכים האלה באה לידי ביטוי עזות נשמה אמיתית, קשוחה ומלאת נפש, לא רגשנית, לא רוקיסטית, ויש בה עמדה כפולה: כל צליל ומשיכת מיתר בהם כמעט, מבטאים מצד אחד את כל הזוועתיות הגסה שיש בעולם, ממש מחקים, אחד לאחד, את הצליל שהיה לתאוות הבצע, לחמדנות ולחומרנות האנוכית, אילו היה להן צליל, הצליל והניחוח של גריפת הכספים הגסה והקרה והמסוכסכת של נפשות ציניות ומרוכזות בעצמן, או מנוכרות ובודדות, או סתם מיכאניות, מתות זיקה; ומצד שני, בעת ובעונה אחת, באותו גוף עצמו, מתוך אותו צליל ממש, כבאורח פלא, את רגש האימה והחרדה, הייאוש וגם הכעס, הכעס הנורא של נפש מרגישה לנוכח כל אלה. ויחד עם שני אלה, נדמה לי, גם איזושהי הימשכות להירואיות שבעמידה מול המסואב, אבל למעשה גם למסואב עצמו, שהוא לא רק מרתק ומיסתורי, אלא מהווה חלק אינטגרלי של העולם, של האדם, וכמו בכל אמנות אמיתית, של מי ששר עצמו, של מי שבא לבטא את הנורא בכדי להזדכך ממנו, ומודה ומשלים עם קיומו של המסואב בתוך עצמו בכנות ומתוך עמדה של הזדהות עם העולם והנכונות לקבל את עול הקיום בו, להתמסר לו, מבלי לאבד את ההבחנה בין טוב רע, למרות ההבנה שהם חלק מדבר אחד.

     

    אני לא בטוח שאני מכיר עוד הרבה ביטויים ישירים וחותכים כאלה לרוח מסויימת של התקופה הזו, של החיים המודרניים והמחלות המודרניות והתחושה שהיתה לעשורים החולפים, כמעט אחד לאחד עם ממד עמוק במציאות ובתחושת המציאות של תקופה. וגם אהבה לתקופה, אהבה אדירה וחמה לתקופה הזו, על כל תחלואיה והיופי שבה וגם היופי שבתחלואיה. יש בכנות הנשגבת והבוכיה אבל גם מחוספסת ועניינית של גילמור משהו מזכך, טרגיות בהתגלמותה, השלמה והתגברות קתרטיות על הזוועתי, הבנה שלו, התלכדות איתו והתעלות טהורה אל מעליו, או אולי בעצם אל למעלה מההישלטות הכואבת על ידיו. ובתוך זה, גם הומור, מוסווה מעט, אבל חריף ונדיב, מלא חום, ומאוד אנגלי, שמגחך בחריפות על הנורא שהוא מדבר עליו וגם צוחק מעט לרגישות הנפש הנבעתת ממנו, מפייס אותה; מוותר, חכם. היה משהו מאוד זקן (במובן הטוב של המילה), כואב וצנוע באיש הצעיר, החזק, היפה והמהולל הזה. וגם זה נוגע.

     

     

    ''

     

    ***

     

    דיוויד גילמור היה גם זה שבסרט שהוסרט על ההרכב בזמן שעבד על התקליט "הצד האפל של הירח", אמר שהרבה מאוד אנשים תופסים את פינק פלויד כקבוצה עם אוריינטציה מאוד חזקה של סמים, ושזה מאוד חבל, כי זה באמת לא כך. גם בהצהרה הזו, שניתנה בעין תמימות שקטה של ילד, יש הומור וחריפות אופיינית, כי היא היתה כל כך רגשית ואפילו נעלבת, למרות שברור שמן הסתם אין לה קשר למציאות, ואני יכול להגיד את זה בלי להסתכן בתביעת דיבה, אני חושב. העולמות שפינק פלויד בראו קשורים מאוד לחוויות סמים חזקים; אבל יש גם רצינות בהצהרה של גילמור, בגלל שבסופו של דבר, גם אם סמים היו כלי תחבורה לעולמות האלה, ההתנסות המיסטית שמשתקפת ומבוטאת ביצירות של פינק פלויד היא לא התנסות חושית אקסטטית מעורפלת, אלא התנסות עמוקה ומלאת תובנות גדולות. אם המאפיין המובהק ביותר של ההתנסות המיסטית הוא היכולת לראות עולם ומלואו על כל ריבוי הדברים שבו, עד לפרטים הזעירים והספציפיים ביותר, כדבר שלם ומאוחד באחדות מופלאה ונשגבת, כולל היכולת לראות את הקשר הבלתי נפרד בין הטוב לרע ובין הרע לטוב ולחוש אמפתיה עמוקה כלפי היקום בכללותו ללא אפלייה, הרי שנעשה כאן עיבוד מדוייק ומשוכלל ומרשים מאוד של החוויה, הפרספציה והתובנה האלה.

     

    ***

     

    בקטע הארוך "כלבים", מתוך האלבום "חיות", שביקש ליצור מחדש במושגים מוסיקליים וברוח התקופה בה נוצר את האלגוריה והמשל של הסופר האנגלי בעל שיעור הקומה ג'ורג' אורוול - "חוות החיות", שר דיוויד גילמור בקול צרוד ומחוספס כאילו מתוך ראשו של אחד מאבות הטיפוס הבסיסיים של בני האדם הבודדים והקרים המסתובבים במרחב המודרני; בני אדם המתקשים לחוש זיקה אמיתית לסובב אותם ומחפשים שגשוג ובטחון, יהיו אשר יהיו האמצעים המכוערים, בעולם מנוכר, אינטרסנטי וצבוע. קטעים קצרים יחסית של זמרה שתחומים בקטעים כליים ארוכים בהרבה, שמבטאים באלפי המצאות מבריקות ולא צפויות ונסיונות צליליים מרשימים את האווירה והמהות של העולם הזה ואת הנוף הרגשי והפנימי  של מי שחי בו. ולפתע פתאום, הקול הזה של גילמור, הארצי והבסיסי, האירוני והכואב, המובס, מתחלף בצליל קולו המתכתי והנשגב של רוג'ר ווטרס, שפורק באבחה אחת את כל המרירות והפחד והבלבול שאצורים בנפש הזו, ואז מתפרץ בקרשנדו שהוא שיא הקטע, ועובר, בבת אחת, מתיאור המחשבות והלוך הנפש העגום של הדמות הזו בהווה, לתיאור מלא עצמה ופורקן של הילדות הנוראה שהיתה לה, בכוח פסיכולוגי כובש ובגודל של אמפתיה ושל תובנה מילולית ומוסיקלית, שיש בהם גאולה אמנותית אמיתית, קטרזיס.

     

    ***

     

    במאה העשרים, העתירה ריבואי מגמות תרבותיות עזות וסותרות, הזדהרה יותר מכל התנועה המודרניסטית, אולי במיוחד במחציתה הראשונה אבל לא רק. זו היתה המאה של החדירה המפורשת אל עולמות הלא מודע, אל הטירוף, אל התוהו, לטוב אבל גם לרע; המאה שבה הלא-רציונאלי והמיסטי פרצו לתוך מרכז ולב הדברים, אל העולם ואל היצירה האמנותית והרוחנית ואפילו המדעית של המערב – במשולב עם מסלול החשיבה והתפיסה המנוגד בתכלית, הראציונלי לזרא, האוקלידי המוגבל, של המציאות, שנדמה לי שלמעשה היה גם חלק מהטירוף הזה ובסיס לו. המודרניזם האמנותי היה חלק פורה של החדירה הכפולה הזו. הוא ניסה ליצור קלאסיות חדשה, מוקפדת, אובייקטיבית ככל האפשר, נטולת כל אפלייה, שתשתלב ברומנטיקה חדשה, בחקירה וביטוי עמוקים של האני, של הסובייקטיבי, של עומקיה הפנימיים הנסתרים ביותר של הנפש, ושל בדיון חסר גבולות; והוא ניסה לחקור ולנתח ולפשט את הצורות של העולם שלנו, החזותיות, המוסיקליות וכן הלאה, כדי לדלות מהן את תמצית התמציות שלהן ושל יופיין ושל יכולתן לבטא אמת רוחנית ופנימית וגם חייתיות בסיסית וטהורה. הוא גם ניסה ללכת למקום של הזדהות, התמזגות, השתלבות חסרת משוא פנים בעולם, במקומות הדלים, העלובים שלו, בהוויה באשר היא, כדי לגלות מחדש, כמו ברנסאנס אך בדרכים אחרות, את תמצית האדם ואת תמצית העולם, הטבע, התמצית השורה בכל. פינק פלויד, שהיום, אחרי שנות השבעים והשמונים והתשעים, יכולים להצטייר בטעות כחבורת 'מטאליסטים' גזעיים של הרוק-הכבד, או כיוצרי מוסיקה אלקטרונית קרים ואדישים, היו עוד ביטוי מעודן לכל הדבר הזה, יהלום מעודן של טירוף מלא כעס ואהבה, המגובשים במרקם ובמבנה עילאיים ורועדים ברוב חרדת-קודש וזהירות-מחושבת.

     

     

    ''

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      דניאל ת
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין