איי טולד הימ: פאק מי

באט דונט פאק וויז מי

הי דידנט ליסן

נאוו

היז אה פאקינג נו-וואן 

--------

נהגתי הרבה בחמישישישי (לצורך ושלא לצורך- שזה סוג של צורך. גמ) בדרך למטה בין הירוק למשחים-מצהיב בצהרי השישי לבד בחללית פתאום כאב לי השריר ברגל ימין (קוראים לו שריר התאומים- איזה שם יפה זה בעיניי) והיה רגע של לחץ ביני לביני כי הוא נתפס והייתי חייבת להזיז את הרגל כדי להעיר כדי להרגיש ואני באמצע כבישש בנתיב השמאלי על מאה חמישים וכמו קפאה לי הרגל מצד אחד ומצד שני הייתי מוכרחה להניע-לנוע אותה מצד לצד השארתי את הכריות על הגז והזזתי קצת את העקב זה קצת עזר. כשהתעוררתי משנת-צהריים-עמומה בשבת ירדתי לאגם איך שנכנסתי לאוטו שוב השריר הזה שר לי שיר כאב עמום מזל שהאגם קרוב אליי ושהשביל לשם קצר --------- בערב שישי שרתי לי עם הרבה כוונה ובזמר איטי-איתי: והיו למשיסה שוסייך ורחקו כל מבלעייך. אמרתי לי בלב: נו, מה יהיה איתך מדקרת את עצמך ואז מללקת את הכאב ---------- בצהריים שרנו על בר-יוחאי ועל המערה והחרובים ואיזה איש מיוחד הוא היה (הכי אני אואבת: בר יוחאי אור מופלא רום מעלה- יראת מלהביט כי רב לה; תעלומה ואין קורא לה- נמת עין לא תשורך) אפילו אמא שתתה לכבודו טיפת עראק איתי ועם אבא ובירכה לי בקול את מה שאני בוכה בדממה. ובמוצאי שבת כבר ילדים עם עגלות של סופר אוספים עצים לשבוע הבא (איזה כיף זה מדורה) לפני שבנו את הקניון ליד הבית-שלי-של-עכשיו כבר גרתי שם שלושה בתים ליד: התבור ואני מתגנבות וגונבות עצים מאתר בנייה מאירות עם פנסים של אוטו אחד ישן ושומרוסי מרים עלינו צעקה (נקמה שלנו קטנה בתיעוש וקידמה) ושרנו שירים ויין אדום (יותר מידי דברים אני זוכרת עד היום) ---------- לפעמים הים שקט (ולפעמים לא) -- לפעמים חלומות מתגשמים (לרוב לא) ----------  מנסה להגיע לאיזה שורש, כמו למצוא את המילה שהיא אם כל המילים (כל-פם-שאפשר-להגיד:אם-כל--אני אומרת) אבל הנקודה הזו חומקת חלקלקה לי כמו דג אפרפר-מפרפר אצלי ביד והגרעין הזה נשמט לי ומתעטף שוב ושוב בקליפות. וניסיתי בשיניים לפצח וזה לא עזר. אומרים שלפעמים צריך להשרות דברים במים. אז צללתי קצת ---------- יש לי לפעמים קבעונות שאני לא מבינה כמו שכבר שבוע או יותר כל יום אני לובשת חולצה אחרת לבנה זה נעים לי בעיניים מול המראה --------- כותבת עבודה על טיפול זוגי- תיאוריה ותיאור מקרה- המרצה התלהבה ושאלה על הבחירה שלי בגישה Emotional Focused Therapy  הסברתי לה שאין לי דרך אחרת. זו השפה שאני מכירה --------- ורציתי להציע עוד גרסה: חופשי זה לגמרי

להישאר לבד

----------

בתחנה המרכזית של הכאב חיפשתי את הקו שלוקח אל מחוץ ללב איפה שאין מהמורות איפה שאי אפשר לחרב בדיתי לעצמי סיפורים על שהפכתי נהגת קרת-רוח ומיומנת עם כיסא קפיצים ותיבת-עמודות-לכסף-קטנים. ולקחתי אותי אל אזורי ספר איפה ששקט נשמר ברמזור הראשון שם והאחרון מכאן האוטובוס עצר וההגה אמר: גברת, אין לך מושג. יש אזורים שאני לא נכנס אותך בכלל. אם לא משתוללת שם סופה אם לא יורדות לך דמעות אם לא טעמת שם את הרצפה- אני לא נכנס את עכשיו חוזרת לתחנה המרכזית של הכאב. אין מוצא- אדם אחד אמר ואשה אחת אמרה אין לי מפתחות למה שקבור באדמה וחפרתי בידיים חשופות וסללתי מחילה לסליחה לא הגעתי לשם רק ענן ענה לי בסימן שאלה.

חרמנות צהריים

יש לה איכות משלה

היא פחות רכה

מאיך שאני בבוקר-

חמאה-שמנזילה-אותי-אל-תוך-מחבת-לחמם-מעט-בלי-לשרוף-

חרמנות צהריים יש לה איכות של

שולחן יציב

ידיים לצדדים

וסימנים בבטן

בלי הריקודים.

פעם אמרתי למישו:

חד וחלק

זה די דומה למצב של עכשיו

חוץ מהקטע של המישו

שאין לי מושג.

מושג זה כאילו משהו שמשיגים?

זה לא טוב לרוץ

אחרי שומדבר

ואפאחד.

חרמנות צהריים

מזיזה אותי אחרת

על הכיסא המסתובב שלי

לטייץ וחצאית יש לפעמים אותו אפקט

במה שקשור לחרמנות-עצמית

אולי זה עניין של נגישות

(תמיד המילה הזו מזכירה לי נכות)

חבל שלמילה חיכוך

יש קונוטציה שלילית

כי היא עושה לי טוב

עכשיו

להתקרב אל הקצה של הכיסא השחור

תוך כדי שיחה טלפונית

עם אחת ששלחה המלצה

להיות ממוקדת ורצינית

וצוחקת במידה

להזיז את השיער

לדמיין יד אחרת עליי

עושה בי את אותו דבר.

חרמנות צהריים

בלי דרמה

בלי אפלה

נכנס יוצא

גומרת וצרחה.

נפרדת מהציורים שלי במוח

במכה

עוד מחכה לי

חצי יום עבודה.

חרמנות צהריים.

דמיינתי שעשו בי הפסקה 

---------

"חמודה שלי,

ואינני בא לפסוק הלכות ביאוסוציאולוגיות. אבל אני, מבחינה אישית, באמת ובתמים אין אני חש דין אחד לגבר ולאשה. ואת הלא באמת ובתמים ערומה שלי, את כל כולך, וכל כולי צופה ליום או ללילה שבו תחושי סוף סוף כמוני אני, לא בתורת הלכה, ילדתי, ורק ביני לבינך. ואני אסרוג לך שמלה של נשיקות, וחזיה קטנה, וחגורה, ואבזם, וצוארון, ותחרים, לכל כולך, ומעיל אעשה לך מלטיפות. ויהיו לך אלה בגדי לילה.

חמודה שלי, אהובה קטנה ורכה,

ואני צופה למכתבך בדאגה

ולהתראות אהובתי

מאד מאד"

(מתוך מכתבים של י. רטוש. 1908-1981)

פעם ידעו לכתוב אהבה.

---------

יום שישי היה יום שישי ה-13 (שום דבר קרה) אין לי אמונות טפלות רק עיקריות. שתיים שאני סוחבת איתי מההתחלה -- למשל אמונה. יש לה אזור בגוף שאינו בגוף שאינו נגיש שאינו נגיע בשומצורה. ואי אפשר למשש אותה ואי אפשר לתפוס אותה ביד ואי אפשר לראות אותה. אפשר רק להרגיש אותה ולדעת אותה ממקום שאינו שכל ואינו מוח אולי קראו לזה נשמה. אמונה זו הוויה והיא כוללת הליכה כל הזמן ממנה ואליה. אמונה זו תנועה. והיא הרבה דומה ל

אהבה

ומי שחייב לתפוס ביד כנראה שהוא קטן-אמונה או מחוסר-אהבה. זו אחת הבעיות של המדע. לא כל אחד יכול להחזיק בה ככה בלי להחזיק בה באצבעות לראות אותה שקופה כאילו שהעיניים של הלב הן מיקרוסקופ. לא בלי צניעות אני מודה הרבה אחורה שהתברכתי אני יודעת אותה תופסת ומחליקה אותה ממני ותופסת שוב כמו ערימה של חול בין האצבעות כזה שאינו חומק לגמרי לא ללחוץ עד הסוף לחוש בתוכי השתהות של מגע-שממעל שמרפרף ונוכח כל הזמן. אמונה ואהבה- הן הרבה אותו דבר. ומי שמצא אחר שיודע לתפוס איתו ביחד את אותו דבר בלי לתפוס ביד בכלל הרי הוא יכול לשיר

דיינו.


ומי שלא
אז חבל.

http://www.youtube.com/watch?v=M0wz_2qBcr0&feature=related