עברו שבועיים בקירוב מאז שזה נגמר. משום מה, לא ממש התחשק לי לכתוב על זה, אולי כי זה היה צורב מדי. נפגשנו בפעם השלישית, וגם אז הקפדתי לא לעבור על "חוק הפרידה" שסיגלתי לעצמי במשך השנים - זה לא עובר את הדייט השלישי. וגם אם כן, אז הקשר לא יזרום בכיוון של זוגיות. זו הייתה הפעם הראשונה שהגעתי אליו בעצמי. עד כה, הוא לקח אותי אליו. פחדתי להסתבך ברחובות העיר הגדולה, אבל לאחר זמן מה דרכינו נצטלבו ועלינו לדירה שלו. זה אפילו היה בלתי-נמנע - חיבור מצויין יוביל לסקס. כבר בחדר המדרגות הוא תפס לי את הראש ונישק אותי בלהט. שמחתי שהוא הראה געגועים לאחר זמן מה שלא נפגשנו והקשר הפך רופף מעט. נכנסנו לדירה. אני תוהה האם החתולות שלו כבר התרגלו לריח ולנוכחות שלי, כי הן צפו בנו בזמן הסקס. משום מה, אני זו שהרגשתי לא בנוח. הוא רק אמר לי שהן תוהות מה אני עושה במקום שלהן, על המיטה. צחקתי. "זו המיטה שלי מעכשיו" עניתי לו בהתנצחות. אחרי התנזרות מסקס של שנתיים לערך, החלטתי לתת את הפעם הזו בשבילו. אני לא חושבת שהוא העריך את זה מספיק. למעשה, אני לא חושבת שהוא העריך שום דבר ממה שנתתי לו בזמן כל-כך קצר, שאני בספק אם אחרים קיבלו. כל הרמזים שפוזרו לאורך הדרך לא בלטו מספיק בשבילי - הכתובת הייתה על הקיר, אבל בחרתי להתעלם במחשבה שלא אמצא טוב ממנו, במחשבה שהנה אני מתחילה קשר שמצטייר בעיניי כפורה וכבריא וחבל לעזוב בגלל כמה קומפלקסים (בדיוק הדילמה שהעלתי בפוסט הקודם). אבל השדים מנצחים בסופו של דבר, כל הזמן. אחרי שדאגתי שיגיע לסיפוקו, התחיל הריב הגדול, מה שנקרא "הקש ששבר את גב הגמל". הפרטים הטכניים לא ממש רלוונטים, כלומר מה היה הטריגר לכך. אני זוכרת שהוא פשוט צעק לי שאני מתישה. זה לא היה חדש לי. הוא לא היה הראשון שהשמיע את ההערה הזו. הבנתי שאין לי כל חשק לפייס אותו כמו בפעמים הקודמות. הוא ילד גדול - הוא רוצה לכעוס? שיכעס. הוא ירגע ויחזור. שכבתי על המיטה בחושך, בוהה בתקרה ומהרהרת. מהרהרת על הדרך שהביאה אותי לכאן, על הסיבות, על הדפוס החוזר של מערכת היחסים הכושלת שנגמרת עוד בטרם התחילה. חשבתי על עצמי, אפילו קצת כועסת - "למה אני עושה את זה לעצמי? פעם אחר פעם, להכניס ראש בריא למיטה חולה. עוד לא הגיע הזמן להיכנס לקשר, כשכל הבעיות שלי מקפצות סביבי ולא באות על פתרונן. הוא לא יהיה האחרון שלא ירצה לסבול אותן ומהן. עדיף לי להישאר לבד. אולי באמת הגיע הזמן שאכיר בעובדה שלא כולם נועדו למערכות יחסים." הוא קטע את מחשבותיי כשנכנס לחדר לאחר זמן מה שהרגיש כמו נצח. הוא ביקש שאפנה לו מקום במיטה. נכנסתי פנימה, אל הצד שלי. שכבנו פרקדן. הזכרון שלי קצת מעורפל, אולי כי הדחקתי הרבה ממה שהיה שם לאחר שזה נגמר בצורה כל-כך מכוערת. הוא שאל האם אני מתכוונת להחליף מצעים, עניתי לו שכן. פתחתי את הארון ממול והוצאתי סדיני משי שחורים, מבהיקים ונקיים. הייתי לבושה. הוא התרגז שהתלבשתי כי כנראה הבין שאני מתכוונת ללכת - "לא נראה לי שאתה כל-כך רוצה שאשאר." עניתי. "את צודקת" הוא השיב. שררה שתיקה. הסתבכתי עם הסדינים והוא רק ענה לי בבוז "כמה מפתיע". הרגשתי שהדמעות חונקות את גרוני, אבל לא הצלחתי לבכות. גם לא אחר-כך. לאחר דקות ספורות הסדינים כבר היו במקומם - מתוחים. גם המצב בינינו היה מתוח. כל-כך מתוח, עד שהרגשתי שהוא עומד להיקרע כמו קרום דק ועדין. שאלתי אם הוא מתכוון להחזיר אותי הביתה (כבר החשיך ולא הייתי בטוחה אם אני זוכרת את הדרך). הוא ענה לי "את באמת חושבת שאת תשתיני עליי בקשת ואני אקח אותך לכל מיני מקומות?" "לכל מיני מקומות? ביקשתי שתחזיר אותי הביתה." חשבתי שבנסיעה חזרה אולי נצליח לדבר ולפחות לסיים את זה יפה (מה גם שהסיכום היה שאני אגיע אליו והוא יחזיר אותי), אבל הוא רק הציע לי כסף למונית, כאילו הייתי זונה. מלמלתי לו "עזוב" ופניתי לכיוון הדלת נסערת. מהחדר השני שמעתי אותו צועק "ככה את הולכת?" וכל הר הגעש בתוכי התפרץ לאימפולסיביות הזו שאופיינית לי - הדחפים והרגשות שהאפילו על כל היגיון אפשרי, על כל מחשבה אחרת קדימה, על כל נשימה אחת עמוקה לפני שאבשל את האסון שלי ואטבע בו, אבל אני רק צעקתי לו "כן", פתחתי את הדלת ויצאתי בשקט אל הרחוב ההומה. התחלתי ללכת, ואולי אפילו שמחתי שאני לבד כדי לסדר את המחשבות באוויר הצח. אני זוכרת שהגעתי אל הכביש הראשי מהר יותר משבאתי. בכל הדרך הזו הרהרתי לעצמי - "הנה, רצית לחוות בשביל לכתוב, לא? עכשיו יש לך על מה לכתוב." לא הצלחתי לבכות. אפילו לא לשחרר דמעה. רק עד שהגעתי אל הכביש הראשי, דקה לפני שהמונית נעצרה, הרגשתי אותה זולגת במורד הלחי. כאב לי שהייתי צריכה להתאמץ בשביל להתפרק ככה, דרך דמעות ללא בכי. הניתוק הרגשי שלי כבר לא מנגנון, אמצעי, אלא הפך למהות. נכנסתי הביתה אל המשפחה עם אותה מסיכה מוכרת ומחלידה ועם אותם החיוכים המזוייפים. אף-אחד לא שם לב לצריבה על העור וגם לא על הסימן שהשאיר לי על הצוואר ברגע של תשוקה. את הכל כיסתה מטפחת ריחנית, והתיישבנו לאכול. |