Flower Power
אני וגם לעיתים מלחמתי בדימויים ובקלישאות.
מדי פעם אכתוב ביקורות בגוֹנזוֹאִית ואעלה ציטוטים נבחרים למען הקוּלטוּרה.
פוסטים אחרונים
- גמילה מכדורים נגד דיכאון 2 17/10/18
- לכתוב 19/10/17
- עניינים של היום יום וקצת פילוסופיה 26/9/17
- ליל האירוע 18/9/17
- גמילה מכדורים נגד דיכאון 13/6/17
- על ההזדקנות 27/2/17
פוסטים פופולאריים
-
על ההזדקנות
27/2/17 | 726909 צפיות
-
גמילה מכדורים נגד דיכאון
13/6/17 | 4341 צפיות
-
מתי נעשיתי אישה?
4/8/15 | 1954 צפיות
-
וְאֶחְדַּל
8/2/14 | 1118 צפיות
-
2 מראות בוקר
24/9/13 | 1327 צפיות
-
מאמי
30/5/11 | 1329 צפיות
קפה לֶמִיץ
בשנת 1968 צלם שוודי בשם אנדרס פטרסון נכנס לבר באזור מפוקפק בהמבורג שנקרא "קפה לֶמִיץ" .הוא התיישב, שתה בירה והתחיל לפטפט מישהו. אחרי כמה זמן הלך לשירותים והשאיר את המצלמה שלו על השולחן . הבר היה מלא במלחים, סוכני הימורים, נהגי מוניות, טרנסווסטיטים, אלכוהוליסטים, זונות, סרסורים רקדני סטריפטיז... כשחזר, גילה שהמצלמה לא נגנבה אלא בעל הבר והלקוחות צילמו אחד את השני, אז הוא ניצל את ההזדמנות כדי לצלם אותם לעצמו, גם כן. 350 הצילומים הללו הוצגו בתערוכה הראשונה של פיטרסון. הוא אמר שלאנשים בקפה למיץ הייתה נוכחות וכנות שהיו חסרים באישיות שלו. זה היה בסדר להיות נואש, להיות חלש, לשבת לבד או לשבת עם אחרים. הייתה שם חמימות נהדרת והרבה סובלנות בסביבה שנחשבת לעלובה ולמופקרת. פיטרסון וקורט הברמן סגרו עסקה: כל מי שמזהה את עצמו בתמונה יכול לקחת אותה. *** למרות הדחף הראשוני, המציצני לצפות בצילומים הללו שוב ושוב אני מתנגדת ל"צילום חברתי". גם לא קונה את הסיפור הרומנטי מאחורי הצילומים, אני חושבת שהוא נכנס לבר במטרה לצלם את עלובי החיים, להפוך את הצער שלהם לכסף. כולנו אוהבים כתבות מצולמות על הנרקומנים בתחנה המרכזית אבל נועלים טוב טוב את החלונות כשאנחנו עומדים שם ברמזור. אנשים שולפים מצלמות בלי להסס ויורים על הומלס ישן ובמעשה זה הם הופכים אותו לחיה, גוזלים לו את הנשמה.
|
תגובות (35)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
האמת שזה לא ממש משנה
וזה די הגיוני שהוא יהיה עשיר אחרי כל השנים האלה. מגיע לו.
הוא עדיין יכול להיות דפוק וזרוק.
פתרת לי סוף סוף את תחושת הדה ז'ה וו שהיתה לי לגבי התמונה הזאת.
לגבי טום וויטס - לא זוכרת איפה קראתי עליו מן ביקורת שטוענת שתכלס הבנאדם מיליונר אבל בפוזה של הומלס.
אחת התמונות שימשה כעטיפה לתקליט של טום וייטס שהיה מרגיש שם בבית
שאלתי חבר, שהוא צלם כבר הרבה שנים מה דעתו. להפתעתי, הוא אמר שזה שעם מצלמה הוא תמיד החלש.
שדווקא עם המצלמה הוא מרגיש חשוף לאיומים, קללות, מכות.
אנחנו חיים כבר בעידן אחר, פיתחתנו תודעה חזותית. אנחנו יודעים איך אנחנו לא רוצים להיראות.
לא אוהב צילום של אנשים בלי רשות
יש כל כך הרבה דיבור מתנצל מתוחכם שמנסה להצדיק את זה
יש משהו בפולשנות הזו בגניבת הפנים הזו שמוציא ממני איחולים רעים
הבעיה היחידה היא שהצילומים מוצלחים מדי. קצת קשה להאמין שאנשים בגילופין ושהם לא-צלמים יוציאו תמונות כאלו.
אבל אני גם מעדיפה להאמין לצלם וחוץ מזה הצילומים כבר הפכו לקלאסיקה :-)
יש עוד הרבה תמונות בתוך היצירה וזה ממש עוול להעלות רק כמה. כולן חזקות מאד.
אגב, אחרי התערוכה של קפה למיץ האומן נתקל במן חומה, כל מה שעשה הושווה ליצירה זו והיה לו קשה ממש "להתגבר" עליה.
תודה.
פתאום חשבתי לעצמי שפעם היו גם בחיפה ברים של ימאים, ליד השוק התורכי ואווירה של עיר נמל...
המבורג...עיר נמל עם מקומות יחודיים.
מעניין.
לא סתם אומרים באנגלית:
To shoot a picture
תודה גם לך.
הטענה שייכת לצלם: "הייתה שם חמימות נהדרת והרבה סובלנות בסביבה שנחשבת לעלובה ולמופקרת." תמיד עדיף לקרוא שוב את הטקסט לפני שיורים.
מה זאת אומרת "אנשים כמוך" ? את בכלל לא מכירה אותי.
או שכן, ואת בוחרת לשוחח איתי מאחורי יוזר.
לא אוכל להשיב לשאלותייך כי יש לי בעיה לקיים איתך דיון מכמה סיבות:
1. הנימה האישית מדי לא מעניינת אותי, אני לא מעוניינת לדון בעצמי כאן.
2. הז'ארגון הפסיכולוגיסטי. אני לא מעוניינת לעבור כאן פסיכואנליזה ובטח שלא על ידך. לכן לא אוכל להשיב על שאלות כמו "איפה זה שם אותי" ...מה אני חווה כ...וכל מיני רפלקציות שלי. לכאורה.
אם הוא זחוח - על אחת כמה וכמה...
אני לא יודעת מה הם מרגישים, אבל אם אנסה לדמיין את עצמי במצב כזה, אז כן. ארגיש עלובה.
עלובה ונעלבת.
עכשיו כשאני כותבת עולה בי מחשבה נוספת: שזו ממש קלישאה לומר על אנשים חלשים חברתית שהם חמים ופתוחים, גם אם הם במקרה כאלה. כאילו לסגור איזו איזו משוואה של אי צדק חברתי.
וגם לא נח לי שאני מרגישה רחמים. רחמים זה רגש מתנשא שעוזר לשמור על ריחוק.
יש לי קטע מועתק מתוך דפוק וזרוק בלונדון ופאריז של אורוול על העוני (כל הספר הוא על איך זה להיות עני), אני אחפש ואעלה אותו.
אז על אותו
עקרון
הבחור שלך פה, גם ניצל את
החברה המצטלמים
כמו להשאיר אקדח טעון בגן
ילדים
ואחר כך
להתפעל מהדם
אין כזה דבר צילומים של חזק על ידי חזק אחר ללא מעבר של סחורות. חזק יש רק אחד, מי שיותר חזק גובר או המצלם או המצולם. כמה כועסים אנשים בעלי עמדה חזקה כאשר עושים להם פאפארצי?
הם מוכנים לעשות פוזה רק כשיש להם עניין לקדם או שהם מקבלים כסף.
אם הצלם נתן את התמונות כפי שהבטיח אז הוא אכן חלק מן ההתרחשות.
צילום של חלש על ידי חלק הוא אימפריאליזם, צילום של ילידים, התנשאות תרבותית וכיבוש. לא מזמן היתה תוכנית בערוץ 8 על טראנסקסואל חצי יפני וחצי מהוואי שמצלם את עצמו בפוזות מסורתיות מן המאה ה-19 של ילידים אבל כשהוא בשליטה והוא מחליט על הכל.
דוגמא לפרספקטיבה השנייה, ספרה הידוע של לינדה מקרתני של סלבריטאים ברגעים אינטימיים, סתם צלם לא יכול היה להגיע למקומות הללו.
שלוש פרספקטיבות:
הראשונה קצת חסרה, היא מתעלמת ממרכיב הצלם, שלדעתי לוקח לעצמו
חלק ניכר בסיפור
השניה, האובייקטים -
אני חושב שכשאנשים הם
האובייקטים, אזי הפערים הם בתפיסה -
ניתן למישהו לצלם אותנו אם נרגיש ש"הוא משלנו"
אבל נסרב שמישהו "יגזול" מהמראה שלנו לתועלתו
בפרספקטיבה שלישית, של מתבונן מהצד בסיטואציה, נוכל לשפוט את זה
בצורה שאת מתארת -
צילום של חזקים על ידי חזק אחר (מתקבל על הדעת? בסדר מוסרית?)
צילום פטרוני, של חלשים על ידי חזק (ניצול? שימוש?)
או צילום "עצמי" של חלשים על ידי חלש (סביר?)
ההסלמה מרתקת.
ובכל מקרה, התגובה הזו מנותקת מהראשונה. הן באות ממקום אחר.
ללא ספק אלה צילומים מצויינים שמעוררים הרבה רגש ומחשבה אצל הצופה.
עשה ניסוי פשוט. קח מצלמה וצא לטייל בהרצליה פיתוח, סביון, ארסוף. אה כן, לארסוף לא תוכל להיכנס כך סתם.
לא משנה.
אז לרמת-אביב ג', אבן-יהודה וכו'...אם אתה ממהר אז קניון רמת-אביב, ארנה, אולי כיכר המדינה.
עכשיו נסה לצלם את העוברים והשבים כאילו אתה בגן-חיות ונראה מה יהיה.
אני לא דיברתי על נוראיות או דקדנס וגם לא בדיוק על התמונות בקפה למיץ שהזמן שעבר מאז נותן לנו ערך היסטורי שגם אני חושבת שהן מצויינות למרות השאלות שהן עוררו בי.
אני מדברת על כל מיני צלמים או אנשים חובבי צילום שמצלמים אנשים חלשים.
חולשה פיזית, חולשה כלכלית, חולשה מנטלית שמונעת מהם להתנגד.
אתה יודע שבאפריקה לוקחים כסף ממי שרוצה לצלם טקסים שיבטיים?
אמי החיטטית! ((-:
לא רואה כאן את הגזל המדובר...
אלו תמונות של החיים האמיתיים!
(תמונות של דוגמניות בפוזות מבויימות, למשל - זה נורא!
אגב, לו היו אלו תמונות המראות חיים דקדנטיים של עשירים. גם שם היה ניצול של מסכנות ?)
הערך האמיתי של תמונה הוא הערך ההסטורי, התיעודי, הרגשי שלה,
וכאן אני מזהה את הכל.
איך אכתוב את דעתי על הצילומים מבלי להראות אותם?
מבינה מאד, גם אני רציתי להיות שם.
אם ניתן קרדיט לצלם ונאמין לו אז ניחא.
אבל יש כאלה שמציגים פורנוגרפיה כזו במסווה של אחריות חברתית. כלומר, החלשים נשארים חלשים והחזקים גורפים הביתה הון ופרסום ושום דבר לא משתנה.
זה לא כמו בוקובסקי שחי עם אנשים כאלה ולא נכנס לאוטו ונסע לוילה שלו אחרי שתייה בבר אלא נשפך לדירה שכורה מטונפת, כמו כולם.
נהניתי לקרוא.
מזכיר לי סרט בנשיונל גאוגרפיק בו צולמה בהמה מסוג כלשהו שהוקפה בחתולים טורפים מסוג כלשהו בעזרת זרקור רב עוצמה שלא נתן לה סיכוי להימלט.
כנראה שגורלה נחרץ גם ככה, אולם יש סוגים של פורנוגרפיה שאפילו אותי מצליחים להבחיל.