0
בשנת 1968 צלם שוודי בשם אנדרס פטרסון נכנס לבר באזור מפוקפק בהמבורג שנקרא "קפה לֶמִיץ" .הוא התיישב, שתה בירה והתחיל לפטפט מישהו. אחרי כמה זמן הלך לשירותים והשאיר את המצלמה שלו על השולחן . הבר היה מלא במלחים, סוכני הימורים, נהגי מוניות, טרנסווסטיטים, אלכוהוליסטים, זונות, סרסורים רקדני סטריפטיז... כשחזר, גילה שהמצלמה לא נגנבה אלא בעל הבר והלקוחות צילמו אחד את השני, אז הוא ניצל את ההזדמנות כדי לצלם אותם לעצמו, גם כן. 350 הצילומים הללו הוצגו בתערוכה הראשונה של פיטרסון. הוא אמר שלאנשים בקפה למיץ הייתה נוכחות וכנות שהיו חסרים באישיות שלו. זה היה בסדר להיות נואש, להיות חלש, לשבת לבד או לשבת עם אחרים. הייתה שם חמימות נהדרת והרבה סובלנות בסביבה שנחשבת לעלובה ולמופקרת. פיטרסון וקורט הברמן סגרו עסקה: כל מי שמזהה את עצמו בתמונה יכול לקחת אותה. *** למרות הדחף הראשוני, המציצני לצפות בצילומים הללו שוב ושוב אני מתנגדת ל"צילום חברתי". גם לא קונה את הסיפור הרומנטי מאחורי הצילומים, אני חושבת שהוא נכנס לבר במטרה לצלם את עלובי החיים, להפוך את הצער שלהם לכסף. כולנו אוהבים כתבות מצולמות על הנרקומנים בתחנה המרכזית אבל נועלים טוב טוב את החלונות כשאנחנו עומדים שם ברמזור. אנשים שולפים מצלמות בלי להסס ויורים על הומלס ישן ובמעשה זה הם הופכים אותו לחיה, גוזלים לו את הנשמה.
|