זה לא ביומיום, זה במדי פעם של הלפעמים. כמו לפתוח פה אצל הרופא, להביט באצבעות הכפפה שלו שמרימות מכשירי דקירה, וכמו כבשה לטבח, לחכות שזה יגיע. להרגיש את הכאב ישר בעצב. מילה מצחיקה, "עצב". אז יום אחד את עומדת במטבח ושוטפת כלים, מוציאה מהארון נייר כסף, מניחה בתוך הטוסטר אובן, מחכה לפמפומים של שניצל תירס. או מטאטאת את הסלון, וחושבת שבפעם הבאה תעשי את הדברים אחרת. אולי תלמדי להתווכח, לעמוד על שלך. כרגיל את מציירת דמיונות, מה היית אומרת לה, מה היא הייתה עונה לך, ואת לא מתארת לעצמך איך היית נשנקת, מה פתאום, היית עונה לה - שפתייך זזות בדממה למשמע צעקות ראשך תוך כדי שאיבת אבק מהספה - במילים מדויקות. בתרחיש הדמיוני הכול אפשרי. את חדה, חלקה, יודעת, צודקת. במציאות שתקת לה, מלמלת. היא אמרה שאת מרחפת, הפכפכה, לא יודעת מה את רוצה. וזרקה עלייך תארים. הרס עצמי, למשל. הרס עצמי זה הפצצה. ויש גם את השנאה העצמית, אחותו הקטנה, והחשיבה הרדודה, בת הדודה מהדרגה השנייה. פעם נתנו לך מילה פה מילה שם, עכשיו הכל מגיע בצמדים: חוסר יכולת. אי התאמה. רגישה מדי. לה, לה, לה. אבל יום אחד את קמה בבוקר ואת אישה בת שלושים וחמש ואת פתאום יודעת שכבר לא תגידי לה. פתאום את יודעת שזה מה יש. גמרנו, תפסת לך אופי, תפסת מקצוע, תפסת סיפור חיים. ולא תגידי לה, אף פעם לא תגידי לה, אז כדאי שתתרגלי. לא תגידי לה, ולא לאף אחד. ככה זה אצלך, גדולה רק במילים על המקלדת, עם מוצרט באוזניות ואף אחד בבית. ועכשיו המילים האלה שליוו אותך כל החיים - אולי פעם, יום אחד, אני עוד אלמד, עוד אשתנה, לא. זה לא יקרה. את אישה בת שלושים וחמש, חיי משפחה רגילים כבר לא יהיו לך. זה נגמר, חלפה ההזדמנות. אז תוותרי, מה עוד יש לך לעשות. תאספי את השנים, תראי את עצמך פורחת מתוך הכיווצים, מרעילה את עצמך כדי למות ולקום לתחייה, נהנית מהדחייה, בוכה עליה. אבל לא ביומיום. רק במדי פעם. רק לפעמים. ובגיל שלושים וחמש את מרגישה, בפעם הראשונה, יא אללה, שאת כבר לא צעירה. עוד מילה מצחיקה. |
תגובות (32)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
יש מה לקרוא בקפה אבל בד"כ הפוסטים ברשימת הפופולרים או הנבחרים לא מעניינים אותי. בכמה מהבלוגים הפופולרים ביותר יש עברית לקויה ו/או תוכן סנסציוני וריקני.
ליאורה בת ה-100 -
למה התכוונת ? ולמי? ולמה?
ליאת יקרה - את צעירה - יפה ומוכשרת !
זה גיל להתחלות ולא לסיכומים...:)
שבת יפה לך !
הסיפור שלך מזכיר פה ללא מעט אנשים את עצמם. אז אולי כולנו כאלה.
את בדיוק בגיל שאפשר להתחיל הכל מחדש שהריי ,אצלנו נוהגים לחלק את מהלך החיים ל 3 חלקים ,או אז ,הכל נראה ברור יותר .התנסחת מעולה ,ובאשר למראה, לעניות דעתי אין מה להוסיף ,אם כך :גמלת לה בדרכך !
תהני ,את צעירה כל כך ."תקרעי " את הברים בתל אביב ,תני לעצמך מחמאה של שבת .
תהיי יפה ,ותהני .
רון .
את נשמעת כאילו החיים שלך הם דבר מוגמר וזה לא נכון, את עדיין WORK IN PROGRESS והכל יכול להשתנות, זה תלוי בך. ובטוח שלא מאוחר מידי להקים משפחה- השאלה היא מה ההגדרה שלך למשפחה.
תראי אותי, בגיל 100 קמתי ועזבתי את הארץ ואת כל מה שמוכר לחיים חדשים בארה"ב ולא רק שהרבה יותר קל לי ממה שחשבתי שיהיה, הרי שעצם ההחלטה על שינוי ולקיחת אחריות על החיים שלי חיזקה אותי. לפני שנתיים הייתי בטוחה שבחיים אני לא עוזבת את הארץ.
תמשיכי ללכת לאצטגנינים וגם המח שלך יצעיר...
אקמול במובן של הפתרון המהיר לא במובן הנרקוטי :))
מקסים, נוגע ללב ונכון, למי יש כוח..? הרי מילים בודדות יהפכו מהר מאוד למשפטים שלמים.
עדיף לפעמים פשוט לקחת אקמול.
זה מה שקורה כאשר מפרסמים ילדות ונערות עד גיל 16 וילדים קטנים בערוצי התקשורת.
גיל 35 נראה ונשמע זקן,
יחד עם זאת אני חייב לומר לך שאם אדם בגיל 35 מרגישה ככה , יותר משזה מעיד על הגיל שלו זה בעיקר מעיד על חוסר הבשלות והבגרות שלו עצמו והוא לעולם ישאר אינפנטילי.
בהצלחה בגיל 36.
כותבת נפלא. מרגש.
הזוית מאד סוביקטיבית. גיל זה ענין נפשי לא כרונולוגי.
ובלי תקתוקי שעון כי אני ילדתי בגיל 37 פעם ראשונה ורק לטובה((:
שרי
ואני דווקא חושבת שבכל גיל אפשר לשנות ת'מצב הקיים,
לא להכנע ...
הוא אמר את זה כל כך טוב
אז בלי בושה
אני ממחזרת
גם משפחה רגילה לגמרי יכולה לקום בגיל הזה .
ועוד איך יכולה .
זו הדילמה של העידן החדש, היכולת לשלב בין ההתפתחות האישית לחיי המשפחה המסורתיים, הרגילים.
אנחנו שואפים למיוחדות למימוש ואת אכן כזו מיוחדת, ואחת מיוחדת כמוך יכולה לשאוף לרגיל?
שלושים וחמש זה אחלה, ואליי משפחה רגילה לא תהיה לך אבל מיוחדת אחרת בטוח
זהו הגעת לגיל שאת צריכה להחליט:
או שאת נהיית דודה
או מלכה...
התשובה ברורה.
לא?
הזכרת לי את עצמי כוסאמאשלך
לא מסכימה איתך.
גיל זה רק מספר! לפני שנה, הייתי אצל מישהו שעשה לי מפה אסטרולוגית והוא אמר לי שאני, עם השנים ניהיית רק יותר צעירה.. בהתחלה לא הבנתי, אבל היום אני כן. כי כל הפחדים, "הרוע" מהילדות שאיתו אני נאלצת להתמודד הולך ומתרחק עם הזמן וכך אני ניהיית יותר צעירה...
גם בגיל 35, 36, 37 ואפילו 40 יכולים לקרות דברים טובים שישנו לך כל מיני דפוסי מחשבות או לפחות יש אפשרות להתמודד איתם בהצלחה ואז.. כשאת ניכנסת לסיפור של הצלחה, הכשלון מהעבר הולך וקטן. העיקר לעבוד על זה באופן עיקבי.
מדברת לצערי מניסיון...:)
מעבר לזה, את באמת כותבת יפה, וגם בחורה יפה :) ושמעי.. לקבל מחמאה מבחורה זה לא כמו לקבל אותה מבחור !
אז אל תאכלי שניצל תירס.
מונוסודיום גלוטמט נספג מהר מדי ממערכת העיכול לגוף (בניגוד לחומצה גלוטמית מחלבונים שנספגת לאט) וגורם לעליה חדה בריכוז האקסיטוקסינים בדם. כיום ידוע כי ריכוזים גבוהים של גלוטמט פוגעים בתאי עצב.
ומכאן העצב.
"פתאום את יודעת שזה מה יש."
אישה חכמה בקפה
אמרה לי פעם:
"זה מה יש, ועם זה ננצח!"
ומאז יש
ל"זה מה יש" גם
זוית אופטימית
שכדאי לאמץ!
בא לחבק אותך. לתת לעצב שלך להתמוסס .
את פשוט...
מוכשרת מידי .
ובגיל שלושים וחמש את מרגישה, בפעם הראשונה, יא אללה, שאת כבר לא צעירה.
בגיל 35?! את צוחקת.
אל דאגה, ההרגשה הזו אמורה לעבור בהמשך.