זה לא ביומיום, זה במדי פעם של הלפעמים. כמו לפתוח פה אצל הרופא, להביט באצבעות הכפפה שלו שמרימות מכשירי דקירה, וכמו כבשה לטבח, לחכות שזה יגיע. להרגיש את הכאב ישר בעצב.
מילה מצחיקה, "עצב".
אז יום אחד את עומדת במטבח ושוטפת כלים, מוציאה מהארון נייר כסף, מניחה בתוך הטוסטר אובן, מחכה לפמפומים של שניצל תירס. או מטאטאת את הסלון, וחושבת שבפעם הבאה תעשי את הדברים אחרת. אולי תלמדי להתווכח, לעמוד על שלך. כרגיל את מציירת דמיונות, מה היית אומרת לה, מה היא הייתה עונה לך, ואת לא מתארת לעצמך איך היית נשנקת, מה פתאום, היית עונה לה - שפתייך זזות בדממה למשמע צעקות ראשך תוך כדי שאיבת אבק מהספה - במילים מדויקות. בתרחיש הדמיוני הכול אפשרי. את חדה, חלקה, יודעת, צודקת. במציאות שתקת לה, מלמלת. היא אמרה שאת מרחפת, הפכפכה, לא יודעת מה את רוצה. וזרקה עלייך תארים. הרס עצמי, למשל. הרס עצמי זה הפצצה. ויש גם את השנאה העצמית, אחותו הקטנה, והחשיבה הרדודה, בת הדודה מהדרגה השנייה. פעם נתנו לך מילה פה מילה שם, עכשיו הכל מגיע בצמדים: חוסר יכולת. אי התאמה. רגישה מדי. לה, לה, לה.
אבל יום אחד את קמה בבוקר ואת אישה בת שלושים וחמש ואת פתאום יודעת שכבר לא תגידי לה. פתאום את יודעת שזה מה יש. גמרנו, תפסת לך אופי, תפסת מקצוע, תפסת סיפור חיים. ולא תגידי לה, אף פעם לא תגידי לה, אז כדאי שתתרגלי. לא תגידי לה, ולא לאף אחד. ככה זה אצלך, גדולה רק במילים על המקלדת, עם מוצרט באוזניות ואף אחד בבית. ועכשיו המילים האלה שליוו אותך כל החיים - אולי פעם, יום אחד, אני עוד אלמד, עוד אשתנה, לא. זה לא יקרה. את אישה בת שלושים וחמש, חיי משפחה רגילים כבר לא יהיו לך. זה נגמר, חלפה ההזדמנות. אז תוותרי, מה עוד יש לך לעשות. תאספי את השנים, תראי את עצמך פורחת מתוך הכיווצים, מרעילה את עצמך כדי למות ולקום לתחייה, נהנית מהדחייה, בוכה עליה. אבל לא ביומיום. רק במדי פעם. רק לפעמים.
ובגיל שלושים וחמש את מרגישה, בפעם הראשונה, יא אללה, שאת כבר לא צעירה.
עוד מילה מצחיקה. |