לימוד התורה באופן אזוטרי מלמד שאין אפשרות לראות את ה'היות' באשר הוא, באופן טבעי. טבע הבריאה הוא, שאנו נתונים בראיית המציאות באופן סובייקטיבי ומתוך הנרטיב האישי שלנו. משחר ילדותנו, אנו נתונים בתוך תבנית שעל-פיה אנו רואים, שומעים ומפרשים את הקורות אותנו. זו המציאות. אין בלתה, בין אם מדובר ביחיד, בין ברבים, השותפים לנרטיב אחד. התורה מכירה בכך. זה האמור באכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע. ואולם עיקרה ותכליתה של התורה היא בקריאה אלינו, לצאת מתוך הסיפור האישי בו אנו נטועים, גם מתוך זה הקולקטיבי, ולראות את הדברים כהווייתם. זה האמור באזכרת יציאת מצרים במתן תורה. היציאה מעבדות לחרות, אינה אמורה במובן הפיזי, אלא במובן הפנימי... היציאה מתוך ראיית העולם המצרה בה אתה נתון וחש שחייך תלויים בגורמים אלו ואחרים, לראיית הדברים כהווייתם, באשר הם. האזכרה של יציאת מצרים בהודעת הנוכחות של ה' במעמד הר סיני, מבטאת שה'היות' הפשוט, הוא האמור להאיר בתוכנו ולנתב את דרכנו ולא דעת זו או אחרת שרכשנו אודותינו או אודות הסביבה. 

                        "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים.." (שמות כ : ב)

ומכאן כנראה גם הסיבה לאזכרת יציאת מצרים, כאירוע מכונן בקידוש השבת, שבלעדיה לא תיתכן הפנמת ה'היות' המבוטאת יותר מכל ביום השבת:

"וְשַׁבַּת קָדְשׁוֹ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחִילָנוּ... זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם"    

"... כל פעם שאנו רואים את הקורות בבחינת מה הוא/היא/הם גורמים לי, אנו תקועים במצרי תודעתנו הסובייקטיבית את המציאות. ממקום זה, אין לנו כל אפשרות לראות את האחר כפי שהוא, אלא כפי דעתנו עליו. אין מוצא, אלא לעבור תהליך מראיית האני - אנחנו, הקורות אותנו, סיפורנו, כאבנו-אנו... אל המציאות כהווייתה. ואולם, אין קיצורי דרך. אי אפשר שלא לחיות תחילה את סיפורינו ולחוות תחילה את כאבינו-אנו. אי אפשר לוותר על הדרך שניאלץ לעבור, עד שתפיסת עולמנו וכאבינו, מקבלים הכרה וקיום ויכולים להירגע ולהניח לנו. לכן, ראשית לכל, צריך לקבל את ה'נחס' שיוצא מאיתנו-אנו, בלי שפיטה, ולהבין שלא יכולנו אחרת במצב בו היינו נתונים. מצב זה מצריך הרבה חמלה כלפי עצמנו. אלא, שרק מתוך כך נוכל להתייחס לאחר, מתוך מקומו – סיפורו הוא  ולא כתווית בה סימנו אותו, בהתאם לראיית עולמנו, ציפיותינו ורצוננו.   

דברים אלה עלו בתוכי, לאחר שמצאתי עצמי נרתעת מציטוט דבריו של ראש הממשלה נתניהו בחדשות: "האסון האמיתי שפקד את הפלסטינים, הוא שלא קמה להם מנהיגות שהיתה מוכנה לקבל פשרה היסטורית אמיתית... בין העם הפלסטיני לבין העם היהודי". ללא ספק, ייראה תמוה לחלוטין לקשר משפט פוליטי-מדיני זה לאלוהות ולתורת-ישראל, אך אם מבקשים אנו לרדת לשורש הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שומה עלינו לגשת דווקא לכאן.

עמידה על המהות האלוהית, כפי שהיא מבוטאת בשם המפורש ה.ו.י.ה. היא יסוד ועיקר בכל ניסיון שלנו להתייחס לתורה ולהבין את פשרה וקריאתה אלינו. התורה המבוטאת כולה בשם ה', מעבר לפשט הדברים קוראת לנו להכיר ולכבד ולתת מקום לכל 'היות' באשר הוא... זו המהות האלוהית שאנו נקראים להכיר ולחיות לאורה. היא נטולת כל צביון, תוכן, תכונה... היא 'אין' גמור, אך באופן פרדוקסאלי, היא היש הממשי ביותר -  היא הקיום, היא הנמצאות. עבודת ה' היא ההכרה והקבלה של ה'היות'. זה הקודש המוצפן והנמצא בכל היש. אין כאן כלל עניין דתי, אלא חוק יסוד של המציאות, גם אם כוסה, הולבש במילים ומצוות שבני אדם יכולים להבין וקיבל אופי הקשור בציות לחוק. הכיבוד של עצם ההויה הקיימת מעבר לכל הנגלה היא שורש המוסר בכללו.    

משפטו של נתניהו מוחק לחלוטין את ה'היות' הקיים בחוויית הפלסטינים את האסון הנורא שפקד אותם. בין אם גורשו, ברחו או הוברחו, אין זה משנה. מבחינתם, קרה להם אסון נורא, כאשר לא יכלו לשוב בשום פנים ואופן לבתיהם, שדותיהם ונחלות אבותיהם משכבר. לאחר שמדינת ישראל קיבלה החלטה שאין לפליטים יכולת לחזור, אין ספק שהכאב, משאת-הנפש, הכעס ואף תחושת הבגידה היו נוראים מכל. וזה בוודאי הלך וגבר. ככל שחלפו הימים והשנים, נראה היה שהמדינה מתכוונת למחוק את זכרם לעד. מאות כפרים ויישובים שהיו פזורים ברחבי הארץ נעלמו, בין אם נוסדו עליהם יישובים חדשים – יהודים, בין אם נטעו עליהם יערות ושמורות טבע, בין אם הוכרזו כרכושם של נוכחים נפקדים... זה לא משנה. החוויה שחוו מאות אלפי אנשים, נשים וטף, היתה קשה מנשוא. מבחינתם האסון היה מעבר לכל יכולת תיאור. גישת המדינה להתעלם לחלוטין מהחוויה הקשה שידעו הפליטים, היא – היא מחיקתה של ה'היות'. כאן, ההפרה של יסוד יסודות התורה – ההכרה במהות ה'היות' הקיים בכל – חוק יסוד במציאות בכללה.

בקביעה של נתניהו, שהאסון האמיתי של הפלשתינים, הוא שלא זכו להצמיח מנהיגות כזו או אחרת,  אין שום התייחסות, הקשבה, ראייה, או שימת-לב למצבם הם. ואולם נתניהו, רק ביטא במשפטו, את גישתה של ישראל, הן הרשמית והן העממית, במשך שנים ארוכות. במקום לראות אדם כואב, פגוע ואבל וכן גם כועס ורוצה לנקום... ולהודות בכך שהצורך שלנו במדינה יהודית, מוצדק ככל שיהיה בעינינו, גרם למה שגרם, התעלמנו, התכחשנו, עצמנו עיננו ואטמנו אוזנינו משמע. מאידך, ראינו רק את עצמינו, את סיפורינו אנו וכאבינו והצורך הבלתי-מתפשר שיהיה לנו מקום בעולם – מדינה. בלי משים גדלנו באופן שלא היה שום מקום להווייתו של האחר – עד כדי כך שסיפורו, הקורות אותו, אף לא סופרו לנו כלל ועיקר ואיננו יודעים כלום ... החל בעובדות לאשורן ועד לתחושות הכאב והמרירות, על אבדן שאין לתארו במילים. אלה נעלמו מהנרטיב שלנו לחלוטין. נעשינו לסומים. כל שראינו, שמענו ונחשפנו אליו היה סיפורנו אנו – רגשותינו, קרבנותינו, מסכנותינו. מאידך ידענו להגדיר את הפלסטיני ככזה או אחר, ולהכניסו לקריטריונים הנוראים ביותר של אויב, על מנת לפתח ולהאדיר את הצורך ויכולת הלוחמה כנגדו.

מחיקת ה'היות', חוסר ההתייחסות, חוסר שימת הלב ונתינת המקום, הם בבחינת ההפרה של חוק היסוד של העולם, זה המבוטא בשם ה' – ההכרה ב'היות' באשר הוא .  

הגדרנו את הפליטים כ'אויבים' ומכאן נסללה הדרך עליה חונכנו כולנו... הפלשתינים הם אויב הרוצה להשמידנו שאנו מחויבים להילחם כנגדו בכל הנחישות. מכאן ואילך הביטחון הפך למוקד חיינו, הראשון במעלה בסדרי העדיפות שלנו וסיפור שלם נבנה סביב הביטחון כהגנה ומות קדושים ההכרחי כדי לאפשר לנו חיים. אך האמת היא שאנו – במו ידינו יצרנו את האויבים... בחוסר היכולות שלנו לראות, להקשיב, לשים-לב לכאבם ובניסיון הנמרץ להכחדת זכרם. עם השנים והזמן שחלף, הכאב התחלף בזעם, הייאוש בנקם. ואנחנו התחפרנו עמוק יותר ויותר בעמדותינו: מוחקים את הווייתם, מוחקים את מקומם, מוחקים את שלהם, כאילו אינם... ובמקומם ועליהם עושים ויוצרים, בונים ומפתחים את שלנו. עד כדי כך נמחק אסונם שאין להם אפילו הזכות לבטאו... 

ואולם תוך כדי השפיטה שחשתי כלפי דרכו של נתניהו, שהיא בעצם דרכינו כולנו – הדרך בה גדלנו כאן וחונכנו – לראות, לשמוע ולדעת רק את הנרטיב שלנו, תוך העלמת זה שלהם לחלוטין, הבנתי שפשוט לא יכולנו אחרת. בהתחשב במאורעות ההיסטוריה הנוראים שהיו ברקע הקמת המדינה ובהתחשב ב 2000 שנים של נדודים בלא בית, נתונים לחסדם של אחרים לשבט או לדין, תוך כמיהה וציפייה אין סופית לחזור לארץ האבות.. לא היתה לנו דרך לראות ולהתייחס לאחר. יכולנו להחזיק אך ורק בגרסתנו אנו – בסיפורינו, בכאבינו ובתחושת הקרבן האדירה שלוותה את חיינו. 'קליפה קודמת לפרי' הוא אחד מהביטויים החוזרים ונשנים בקבלה. ואני חוזרת מכאן לתחילת מאמרי שדרך הטבע הוא שאין היחיד, או הקולקטיב הנושא סיפור אחיד, יכולים לראות ולחוות אלא את סיפורם הם.

אך אולי הגיע הזמן, שנרפה מסיפורינו- אנו, נרים ראש ונביט, נרים ראש ונקשיב ונשמע את צדו האחר של הסיפור, את סיפורם שלהם. ייתכן והגיע הזמן שבמקום להתחפר עוד ועוד בעמדות שאינן מקדמות אלא רק מדרדרות אותנו.. נוכל אט אט לפתוח את האגרופים הקמוצים, ולהביט נכוחה גם אל אלה שמולנו:  להודות בטעויותינו, בעוולות ובכאב הרב שגרמנו. ומכאן... מתוך הכרה ב'היות' שלנו ושלהם, לחפש דרך לפיתרון. נצטרך להרבה חמלה וסליחה כלפי עצמנו, תוך ההבנה שלא יכולנו אחרת מתוקף הנסיבות בהן היינו נתונים, שכן, אין אפשרות לראות את האחר כאשר אתה נתון בסיפורך – אתה, ובוודאי לא כאשר אתה בטוח שאתה נלחם על הישרדותך. אין דרך אחרת, אלא בהכרה, בהודאה ובמתן מקום ל'היות' באשר הוא: שלך ושלו כאחת. רק  זה יכול להיות בסיס לדו-שיח... וזו אכן קריאת ה' אלינו בתורה. קדושת ה'היות' מבוטאת בשם ישראל ומכאן ארץ ישראל היא הסמל למקום בו קדושה זו מתממשת בפועל – במציאות החיים. אך "עתידה ארץ ישראל להתפשט בכל הארצות"... אמרו חז"ל. וכיצד יכול דבר שכזה להיות, אם אין מדובר במצב תודעתי, נפשי, הווייתי שצריך לדור בארץ?