מילים שלוחות
מילים - כמו חיוך, כמו מבט נוקב - יוצרות אדווה. ידיעה זו מטילה אחריות רבה, ומחדשת תדיר את האהבה לבני אדם. אל תוך הים הרוגש הזה, בו אדוות משלכם נוגעות בי, אני שולחת גם מילים משלי - סיפורים, רשמים, שאלות חיים להתבוננות ושאר פירות (-:}>
פוסטים פופולאריים
-
גם אני רק בת-אדם...
19/5/11 | 2567 צפיות
-
יותר לא אבקר שם... [ליום השואה]
29/4/11 | 2224 צפיות
-
אפודה "גם וגם" - בעיקר תמונות
7/4/12 | 4276 צפיות
-
"מה 'כפת לי, הרי מחר כבר לא אהיה כאן!"
13/4/12 | 3108 צפיות
-
ככה הם מדברים [ ב ]
20/1/12 | 2266 צפיות
-
עצמאות - ערך חשוב גם ביחסי אהבה
28/4/10 | 718 צפיות
פוסטים אחרונים
גם אני רק בת-אדם...
[מיומני הישן כמטפלת בכתיבה בפגועי נפש]
איך פספסתי... ~ • ~
כמה מכאיב להיווכח שיכולתי מוגבלת, שלא תמיד אצליח לפעול נכון, למצוא דרך לסלק מהמורות ולהמתיק סבל.
באחד המפגשים עם הקבוצה, ביקשתי לנסות משהו יוצא דופן – מחזה מאולתר של תמונה משפחתית. את איוש הדמויות השארתי לבחירתם ונערכה הצבעה על כל תפקיד שחפצו בו יותר מאחד. עד מהרה נתגלעו חילוקי דעות, המתח גבר ופרץ ריב, כי "אבא" לא רצה את "אימא", שלא רצתה לוותר, כי: "אני באמת גם אימא בחיים!" בין הקולות מחא רענן* על כי בחרו באלון, הצעיר ממנו בשנים, להיות אבי המשפחה.
"אין מה לעשות", השבתי בוטחת, "הייתה הצבעה דמוקרטית וכך יצא"! הם צריכים ללמוד שככה זה בחיים וכי לא ניתן להשיג כל דבר שרוצים, חיזקתי את רוחי. עם זאת הצעתי לו להיות החתן המיועד של הבת הבכורה. אבל רענן לא נתרצה וחזר למחות בתוקף: "אני לא רוצה להיות חתן, אני רוצה להיות שייך ממש למשפחה"!! התביעה הנחרצת הזו הציפה לנגד עיניי פרט שהופיע בתיקו, רענן בן מאומץ.
היה כבר בלתי אפשרי לפתח את הרעיון. הרוחות המשיכו לסעור ואני, אודה על האמת, אחרי "להיות שייך ממש למשפחה!", לא הייתי מסוגלת להתמודד עם נושא כה טעון.
המחזה מת באיבו, אולם מחאתו של רענן הוסיפה להדהד בי. שעות לאחר מכן עוד בדקתי את עצמי, איך קרה ולמה קרה והאם באמת לא יכולתי לעשות משהו טוב יותר בתנאים ששררו. כל שהעליתי לא הקל על רגשי האשם, שכן בגללי הרגיש רענן דחוי פעם נוספת ואני כמו שותפה להוריו הביולוגיים שזנחו אותו בינקותו. הרי יכולתי לומר לו שלהיות חתן, פירוש הדבר שאתה מקים משפחה משלך, עם אישה וילדים ואז אתה לא רק שייך למשפחה אלא העומד בראשה! אלא שדברים אלה עלו בדעתי הרחק מן המקום והשעה בהם היו צריכים להיאמר...
המקרה הזה השיב פרופורציות ראויות למציאות ולהערכת יכולתי לקראת הבאות.
ימים ספורים לאחר מכן, כשאמרה לי ריקי* ודמעות בעיניה, שהיא נורא מקנאה בכל פעם שהיא רואה בני משפחה באים לבקר אחרים, בעוד אליה איש אינו מגיע, עם כל כמה שנכמר ליבי, ידעתי שאיני אשמה בגורלה וכי אין בכוחי לחסוך ממנה את סבלה הגדול. יכולתי רק לחפון את כף ידה בשלי, ללטפה ולהביט אל תוך עיניה, שכה יפות הן כשהיא שמחה ולבטא במילים ספורות את הזדהותי הכנה עם הרגשתה הכבדה והמייסרת.
כעבור מספר שבועות הייתי סמוכה לחלקת הדשא כשנפרדה מאימה ומאחותה החיילת שבאו לבקרה, סופסוף. גם בעת כתיבת הדברים שבות ומתלחלחות עיני עם שצף זכר המראה ההוא, כיצד בעיניים כלות ליוותה את השתיים למכונית שהזדמנה בשער, כשהיא מדלגת מן העבר האחד לשני, כדי לוודא שכפתור הביטחון של הדלתות לחוץ, מנפנפת להן בידיה לשלום וקוראת אחריהן, מתחננת, שיתקשרו אליה מיד בהגיען, כדי שתדע שחזרו בשלום... אכן, אותה ריקי ששלחה אותי אז לכל הרוחות... ~ • ~ • ~ • ~
פרקים נוספים מהיומן: |
תגובות אחרונות
-
דיוטימה
בתגובה על מול חלון ראווה לבגדי גברים...
-
מרב 1956
בתגובה על במענה לתגובות האחרונות על "שיחות עם הילה (15)"
-
מכבית- coach לכתיבה
בתגובה על הילה גאה בהישגיה בכיתה א' וסבתא גאה בהילה
-
מיכאל 1
בתגובה על שיחות עם הילה - (15) לקט אחרון כתשורה לראש השנה
-
רחלי45
בתגובה על אבן לא שואלים
-
רחלי45
בתגובה על התמונה החסרה
תגובות (99)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אכן כך - "כולם מוגבלים, כל אחד בדרכו..."
תודה, שרי ♥
בהחלט, עולמות משתלבים, מתחככים ומלטשים זה את זה...
אחרי "סיבוב" ענק במעגל החיים, אשמח מאוד לשוב לזירה הזו ו"לתת".
תודה על המילים הטובות, רוני כל טוב לך ♥
עולם בתוך עולם בתוך עולם,
אולי ממש כמונו במשחק "האמיתי" של החיים.
את "נותנת" (לא מילה מגונה אלא ברוכה) אסתי. להם נתת וכעת לנו.
ריגשת אותי, מתוקה, באמפתיה ובחיבוק...
אבהיר רק שהסיפורים מיומני כמטפלת הם מלפני כ-20 שנה.
מאז עשיתי ועושה דברים מרתקים אחרים.
תודה רבה, תמו'שקה ♥
כל אחד מפספס . זה build in בחיינו.
(ואני בעוונותי פספסתי את הפוסט היפה הזה)
ועם פספוס כמו זה שתיארת כאן, אני חושב שהייתי יכול לחיות. אולי כי אני פחות רגיש ממך.
ואולי כי אי אפשר לראות ולקלוט הכל וכל הזמן (מתאר לעצמי שהיו באותו מפגש עוד גירויים ונושאים שחייבו את התייחסותך ורגישותך)
ועל רגישותך כבר למדתי המון, כולל מהפוסט הזה.
ובתוך כך גם הזכרת את ריקי עליה כזכור עשית עבודה מצוינת.
שאפו.
[זוהי רק הצצה חטופה, טרם שבתי לגלישה מלאה]
תחושת שייכות היא אכן מרכיב בסיסי להתפתחות תקינה.
שני המקרים קשים וכואבים. אוסיף רק לגבי רענן, שהיותו מאומץ אינה בעיה כשלעצמה, אלא ההתעללות המינית ממנה סבל מצד האם המאמצת [!]
תודה, דבי ♥
[טרם שבתי לגלישה מלאה]
אכן כך, בני, תודה לך ♥
[טרם שבתי לגלישה מלאה]
אסתר יקרה,
העלית את נקודות הכאב העמוק של רענן וריקי.
חושבת שלכאב הזה אין מרפא,
משחק תפקידים הוא משכך כאבים קצר מועד,
אין תחליף אמיתי למשפחה ותחושת השייכות.
תודה על השיתוף בסיפור
דבי
רק הכרה בטעויות שלנו - מאפשרת תיקון.
בכול פעם מתברר לי שאני לא הייתי עומדת בג'וב שבחרת לך. לא עומדת בסבל כזה של אנשים.
מנשקת אותך.
למשהו מאוד חיובי ויותר משמעותי מכיף...
תודה, יעלי ♥
חיבוק אנושי מרגיש לי מצוין, טומי ובחיבוק כמו בחיבוק - המחבק גם מחובק!
תודה ♥
תודה, אילת רגישה שלי וחיבוק לך בחזרה ♥
ק'סֶנֶם סֶייפֶּן, יודית ♥
נוסעת למטרה מרגשת ומיוחלת מזה שנים. בבוא העת אפשר שאשתף בה.
תודה מקרב לב על איחוליך הטובים והכוכב כבר האיר לי בעצם קריאתך הרגישה את הפוסט ♥
הפסיכודרמה היא אכן אמצעי טיפולי נהדר, גם לנוירוטים מן השורה [ומי מאיתנו איננו כזה, לפחות קצת...?]
לא זוכרת אם כבר היינו חברות כשעלה הפרק פרט קטן [הקישור מופיע בתחתית הפוסט]. מזכירה אותו בגלל ריקי, הכל כך רגישה ומרגשת.
תודה, ליאורה ♥
כמה אופטימיות יש בך ואהבת האדם...
הגם שחלפו שנים רבות מאוד מאז, הסבירות שרענן החלים במידה שאיפשרה לו להקים משפחה היא בבחינת משאלה תמימה ודלת סיכוי.
רציתי לכתוב לך שאת הפוסט שהבטחתי לך בתגובתי לך בפוסט הקודם, דחיתי לפעם הבאה ומרוב עניינים, שכחתי לעשות כן. מקווה שלא נכנסת לסרטים בגלל זה...
יהיה נחמד להעלות את הפוסט המובטח לכשאשוב עם רננה בליבי.
תודה, חיוש לבבית ויקרה ♥
אולי תבחרי לשתף בדואר הפרטי ב"מהטעמים שלי"...
רמי'לה הוא גם חברטואל יקר לי וליבי רחב לחלוק בו איתך (-:}
תודה אביה יקרה ♥
אבהיר קודם כל שהפרקים לקוחים מיומני מלפני כ-20 שנה.
מאז עשיתי דברים שונים, מעניינים כולם, כמו כתיבת מחזות לילדים ולנוער, הנחיית חוגים למודעות עצמית באמצעות כתיבה ומזה שנים הרצאות/שיחות לגיל השלישי.
נכון שלא כל אדם מרגיש נינוח באינטראקציה עם חריגים בכלל ועם פגועי נפש בפרט. הסיבה פשוטה: כל אדם רוצה להשתקף במראה תקינה ומושלמת. רבים חווים סוג של איום במפגש עם היוצא דופן.
אינני יודעת אם קראת בזמנו את הפרקים הקודמים, על כל פנים, תוכלי למצוא בהם גילויים של אנושיות טבעית לגמרי מצידם ובפרק האחרון שיבוא בעתו, גם רגעים נפלאים של הומור בריא.
תודה, אני ♥
חשוב לי לדעת שהרגישות בה כתבתי עברה היטב.
תודה, אסנת ♥
הגם שחלפו כ-20 שנה מאז...
תודה, יוני ♥
הצלחה היא עבודה קשה. לנסות ולהעלות כל הזמן תכנים חדשים ומרעננים היא עבודה יצירתית שלא תמיד מתבקשת, אני בטוחה שלא כל הרעיונות שהעלית הצליחו אבל מוכנה לחתום על כך שרובן - כן!
הרעיון עצמו נשמע מצויין.
הנה נותרה בליבך חלקה קטנה לכאבם של אחרים.
הנה, בלא ידיעתך, שינית את העולם...
http://www.youtube.com/watch?v=aZfQHwOs1No
אסתר יקרה לליבי
תודה ששיתפת אותנו מאותו יומן דאז.
עצם העניין שהירהרת ברענן והתחושה הזו שפיספסת
מראה על נפש רגישה ואיכפתית.
לכולנו עוברת לעיתים תחושת ההחמצה
..." אם זה היה קורה לי שוב הייתי נוהג כך וכך"
אני מקווה שמאז רענן, אכן הקים בית ומשפחה משל עצמו
ותודה ששיתפת אותנו מרחשי ליבך ומיומנך
חיזרי אלינו עם כוחות מחודשים
* כוכב אהבה ממני
וחיבוק אוהב אוהב ונשיקות חמות לליבך, אסתר יקירתי
חיה
דיוטימה יקרה
כל כך התחברתי לפוסט הזה
מהטעמים שלי
ומצטטת את רמי הב הב הב חבר שלי
המפגש עם אנשים "שונים" מאתנו מביא תמיד למחשבות בכוונים שלא שיערנו.
את מפליאה לתאר מצבים כאלה.
סופשבוע טוב ושבוע מצויין אחריו... :)
תודה, איציק ♥
[אשמח אם תשלח לי את התמונה הזו שלך בשלמותה]
רק אבהיר שהסיפור ותחושת ההחמצה הם מלפני כ-20 שנה.
כיום אני פוגשת אנשים קשישים בשיחות העצמה.
תודה, יעל ובשורות טובות תמיד, גם לך ♥
[אשמח לצפות ולהקשיב שוב לקטע נגינה של בנך המוכשר]
את הב"דיעבדית" שלך הארתי להנאת הסוקרים תגובות קודמות.
הייסורים הנגרמים בשל אותה "מידה פולנית" מזדככים ע"י ההלקאה העצמית - אולי הדבר היחיד שמבצעים באופן מושלם, גם מי ששורשיהם על גדות הדנובה...
תודה, ארז ♥
בכל פעם מחדש אני נמלאת הערכה שהולכת ומתעצמת מהכוח הנפשי שיש לאנשים שבהם במגע עם פגועי נפש
ואת עם הרגישות שלך איך את עוברת את הימים האלה איתם
מסירה בפניך את הכובע ומשבצת אותו בכוכבים********
זה כל כך נכון, כמה פעמים עוברת במוחנו אותה 'חוכמת המדרגות היורדות' בדיעבד ונחמץ ליבנו על הזדמנות שפוספסה.
אנחנו באמת רק בני אדם. אי אפשר לדעת אם זו הסיבה שעזרה לך בהיותך בשביל ריקי או שאולי זו פשוט יכולת הענקה של מישהו להיות בשביל מישהו אחר.
מעניין עד כמה מילים וייצוגים יכולים להיות כל כך שונים מאדם לאדם ולהעלות תפיסת עולם שונה כל-כך. משפט קשה 'להיות שייך ממש למשפחה', קשה כי משפחה היא תא בסיסי ראשוני משמעותי כל כך.
את יודעת, פתאום נזכרתי במנגינת השיר 'אנחנו שנינו מאותו הכפר' אבל הוא בעצם הזדמזם לי 'אנחנו שנינו בני-אדם'.
לא תמיד פשוט להיות אדם אל אדם.
כל כך נכון מה שאמרת כאן בקשר ל"הצגה האמיתית". חוויתי ועדיין חווה זאת בעבודתי האחרת, כמו גם בשיחות פרטיות שמתחילות בעניין אחד שהוגדר "העיקר" ומשם בצבץ העיקר האמיתי.
כאמור, עבודתי שם, גם עם רענן, הסתיימה לפני כעשרים שנה...
תודה, רותי יקרה, על הרגישות והעידוד בדיעבד ♥
מעריכה את כנותך, קודם כל וכפי שלבטח כבר מצאת, שלחתי לך "פיצוי מתוק"... ♥
ובעיקר, אל נשכח, בהקשרים אחרים של החיים, גם איננו יכולים לתת למי שאינו באמת חפץ לקבל, גם אין זה מקומנו לעשות במקום האחר שתפקידו לעשות למען עצמו.
תודה, רומפי ♥
כאב...
תודה, אחאבי ♥
תודה, מירה, גם על ה"חלוציות" בהיותך ראשונה! ♥
סופשבוע טוב ושבוע מצויין אחריו... :) ... רמי
עצוב ומרגש
ורק מוכיח עד כמה
אנחנו מוגבלים בנתינה
וברצון לעזור