0
[מיומני הישן כמטפלת בכתיבה בפגועי נפש]
איך פספסתי... ~ • ~
כמה מכאיב להיווכח שיכולתי מוגבלת, שלא תמיד אצליח לפעול נכון, למצוא דרך לסלק מהמורות ולהמתיק סבל.
באחד המפגשים עם הקבוצה, ביקשתי לנסות משהו יוצא דופן – מחזה מאולתר של תמונה משפחתית. את איוש הדמויות השארתי לבחירתם ונערכה הצבעה על כל תפקיד שחפצו בו יותר מאחד. עד מהרה נתגלעו חילוקי דעות, המתח גבר ופרץ ריב, כי "אבא" לא רצה את "אימא", שלא רצתה לוותר, כי: "אני באמת גם אימא בחיים!" בין הקולות מחא רענן* על כי בחרו באלון, הצעיר ממנו בשנים, להיות אבי המשפחה.
"אין מה לעשות", השבתי בוטחת, "הייתה הצבעה דמוקרטית וכך יצא"! הם צריכים ללמוד שככה זה בחיים וכי לא ניתן להשיג כל דבר שרוצים, חיזקתי את רוחי. עם זאת הצעתי לו להיות החתן המיועד של הבת הבכורה. אבל רענן לא נתרצה וחזר למחות בתוקף: "אני לא רוצה להיות חתן, אני רוצה להיות שייך ממש למשפחה"!! התביעה הנחרצת הזו הציפה לנגד עיניי פרט שהופיע בתיקו, רענן בן מאומץ.
היה כבר בלתי אפשרי לפתח את הרעיון. הרוחות המשיכו לסעור ואני, אודה על האמת, אחרי "להיות שייך ממש למשפחה!", לא הייתי מסוגלת להתמודד עם נושא כה טעון.
המחזה מת באיבו, אולם מחאתו של רענן הוסיפה להדהד בי. שעות לאחר מכן עוד בדקתי את עצמי, איך קרה ולמה קרה והאם באמת לא יכולתי לעשות משהו טוב יותר בתנאים ששררו. כל שהעליתי לא הקל על רגשי האשם, שכן בגללי הרגיש רענן דחוי פעם נוספת ואני כמו שותפה להוריו הביולוגיים שזנחו אותו בינקותו. הרי יכולתי לומר לו שלהיות חתן, פירוש הדבר שאתה מקים משפחה משלך, עם אישה וילדים ואז אתה לא רק שייך למשפחה אלא העומד בראשה! אלא שדברים אלה עלו בדעתי הרחק מן המקום והשעה בהם היו צריכים להיאמר...
המקרה הזה השיב פרופורציות ראויות למציאות ולהערכת יכולתי לקראת הבאות.
ימים ספורים לאחר מכן, כשאמרה לי ריקי* ודמעות בעיניה, שהיא נורא מקנאה בכל פעם שהיא רואה בני משפחה באים לבקר אחרים, בעוד אליה איש אינו מגיע, עם כל כמה שנכמר ליבי, ידעתי שאיני אשמה בגורלה וכי אין בכוחי לחסוך ממנה את סבלה הגדול. יכולתי רק לחפון את כף ידה בשלי, ללטפה ולהביט אל תוך עיניה, שכה יפות הן כשהיא שמחה ולבטא במילים ספורות את הזדהותי הכנה עם הרגשתה הכבדה והמייסרת.
כעבור מספר שבועות הייתי סמוכה לחלקת הדשא כשנפרדה מאימה ומאחותה החיילת שבאו לבקרה, סופסוף. גם בעת כתיבת הדברים שבות ומתלחלחות עיני עם שצף זכר המראה ההוא, כיצד בעיניים כלות ליוותה את השתיים למכונית שהזדמנה בשער, כשהיא מדלגת מן העבר האחד לשני, כדי לוודא שכפתור הביטחון של הדלתות לחוץ, מנפנפת להן בידיה לשלום וקוראת אחריהן, מתחננת, שיתקשרו אליה מיד בהגיען, כדי שתדע שחזרו בשלום... אכן, אותה ריקי ששלחה אותי אז לכל הרוחות... ~ • ~ • ~ • ~
פרקים נוספים מהיומן: |