איכשהו, ממש בלי כוונה, יצא שאני כותב ביקורת שניה ברציפות על סרט רביעי בטרילוגיה. איך תתכן טרילוגיה בת ארבעה סרטים? בהוליווד, הכל אפשרי, במיוחד אם מספיק אנשים מאמינים שיכניסו מזה כסף. בעוד "צעקה 4" הוא חזרה לשיתוף פעולה בין היוצרים המקוריים של הסדרה, "שודדי הקאריביים: זרמים זרים" הוא הסרט הראשון בסדרה שנעשה ללא הבמאי גור ורבינסקי, שמוחלף ברוב מרשל ("שיקגו", "זכרונותיה של גיישה", "NINE"). בעוד לסדרת צעקה לקח מעל עשור להנפיק סרט רביעי, לשודדי הקאריביים נדרשו רק ארבע שנים מאז הסרט האחרון. בעוד צעקה 4 הוא מלא במודעות עצמית שמפרק ובונה מחדש את כללי הסדרה, זרמים זרים הוא... טוב, גם משהו כזה.

ג'ק ספארו (ג'וני דפ) לא נמצא על ספינה, או אפילו על צב ים. הוא נמצא בלונדון ומבצע בריחה נועזת מבית המשפט, רק כדי להיתפס שוב ולמצוא עצמו בפגישה עם הוד מעלתו, המלך ג'ורג', אשר נמצא במרוץ מול הספרדים למציאת מעיין הנעורים אי שם בעולם החדש. לפי השמועות, ג'ק הגיע למעיין ומסוגל להוביל משלחת מלכותית לברזיה הקסומה. בעצם, לא "להוביל", כמו להשתרך תחת משמר כבד, בעוד יריבו / שותפו משכבר, קפטן ברבוסה (ג'פרי ראש), מפקד על המשלחת בשם המלך. כן, ברבוסה עבר לצד של הממשלה. בעוד ג'ק מוסיף לגנוב ולרמות בכל הזדמנות הנקרית בדרכו, במיוחד אם מעורב בכך רום, ברבוסה הפך למפקד בצי המלכותי והוא הממונה על הגעה למעיין הנעורים ותביעת בעלות עליו בשם הוד מעלתו.

מאחר ומעולם לא אהב להיות פקוד של אדם אחר, במיוחד של ברבוסה, ג'ק מסרב בנימוס להצעה ועוזב את החדר באלגנטיות. מי שמכיר את סדרת שודדי הקאריביים, יודע שבמשפט האחרון התכוונתי בעצם שהוא מעורר מהומה, מעליב את המלך ונמלט בעור שיניו, תוך גרימת נזק לרכוש ואולי גם בנפש. הוא מתגלגל לפאב בסביבה, בו נטען כי קפטן ג'ק ספארו מגייס אנשים למסע. מתוך הבנה שהוא קפטן ג'ק ספארו ושאין לו שום קשר לשמועה, מגלה ג'ק כי מאחוריה עומדת אנג'ליקה (פנלופה קרוז), ספרדיה יפהפיה עמה נהל ג'ק רומן בעבר ומתחזה לו כעת במטרה להשיג צוות. בתום בירור עמוק ומיושב (סדרה של קרבות והרס מחסן מלא אלכוהול), מתברר כי אנג'ליקה טוענת שהיא מגייסת אנשים לא בשבילה, אלא בשביל שחור הזקן, הפיראט ממנו חוששים כל הפיראטים, שהצטרף גם הוא למרוץ אחר מעיין הנעורים.

בשלב מאוד מוקדם בזרמים זרים, הרגשתי שאני לא צופה בסרט, אלא במשחק המחשב המבוסס עליו. יש בתחילתו הרבה קטעי אקשן והסצנות בהן העלילה מתקדמת, נראות כמו קטעי מעבר בין קרב למרדף. דמויות מופיעות לרגע ונעלמות, לאחר שספקו את המידע הנחוץ ואז מגיע מישהו שג'ק צריך להילחם בו כדי לשרוד. מאוחר יותר, הקצב נרגע והתסריט מתפנה יותר לעסוק בדמויות וביחסים המתוחים ביניהן. מהירות נעיצות הסכין בגב נמוכה יותר מבסרטים הקודמים בסדרה, אבל בהחלט מרגישים שזה החלק שנכתב קודם, באווירת המותג וקטעי האקשן הוספו לאחר מכן, כשהוחלט שצריך יותר ריגוש ותחושת סכנה. שחור הזקן (איאן מקשיין) הוא נבל מהאסקולה של דייווי ג'ונס – אדם ששמו הולך לפניו, בעל יכולות על-טבעיות ורואה בג'ק ספארו אמצעי להשגת מטרה יותר מאשר יריב ראוי. הוא לא שנון או מתוחכם במיוחד, אלא איש מעשה שעבורו המטרה מקדשת את כל האמצעים, ללא יוצא דופן. את הצד היותר הפכפך ממלאת אנג'ליקה, שכמעט בשום שלב בסרט, לא ברור אם היא דוברת אמת או מתחמנת את האנשים סביבה למטרות אנוכיות. יחסי האהבה-שנאה בינה לבין ג'ק ממלאים את הפער שהותירו אחריהם וויל ואליזבת בסרטים הקודמים. לא באותה יעילות, אבל לפחות בלי הצדקנות המיותרת שליוותה אותם.

אך אל דאגה, חובבי הצדקנות המיותרת. גם לצד הזה בסיפור יש מקום, בדמות כומר צעיר (סם קלאפין) בעל גוף הרבה יותר מדי חטוב בשביל אדם שהקדיש את עצמו לעבודת האל. לפחות, בהנחה שהאל אותו הוא עובד אינו ארנולד שוורצנגר. אוי, כמה שהוא מעצבן. יש קו עלילה שלם שמבוסס עליו ולא מוסיף דבר לסרט. התפקיד שלו מתאים לסצנה וחצי, אבל הוא שוב ושוב חוזר, כמו כתם עובש על הקיר שאף אחד לא מצליח להיפטר ממנו. הוא כל כך הורס כל סצנה בהשתתפותו, שלמרות היותו דמות משנית, אני מקדיש לו פסקה שלמה רק כדי להבהיר עד כמה הסרט היה טוב יותר בלעדיו. הוא מוריד את רמת ההנאה מהסרט לשפל חסר תקדים בסדרה, מעצם היותו שילוב בין האצילות השטחית של וויל, האובר-דרמתיות של אליזבת והקסם האישי של הקראקן. אם המטרה מאחורי זרמים זרים הייתה לעשות פעם אחת סרט שודדי הקאריביים שיתמקד יותר באקשן ובכיף מאשר במיתולוגיה של שודדי הים, הדמות הזו מקבלת הרבה יותר מדי זמן מסך.

בחלקים בלי הכומר, זרמים זרים מנסה להיות סרט הרפתקאות קלאסי, כזה שרק לו חסרה תמונה של ארול פלין על הפוסטר. אין כאן את תחושת האפיות הגרנדיוזית של החלקים הקודמים בסדרה. הסרט לא שואב לתוך העולם שמבעד למסך, אלא מציג סיפור פשוט יחסית שנראה כמו נספח לטרילוגיה המקורית, בו מתברר מה קפטן ג'ק ספארו עושה בשאר הזמן, כשאין לו צבא של זומבים להילחם בו, או מערבולת ענקית לשוט דרכה. זרמים זרים לסדרת שודדי הקאריביים הוא כמו "מעשיות בידל הפייטן" לסדרת הארי פוטר. זה חלק מאותו עולם, אבל יותר נותן השלמה של אירועים לא קשורים, מאשר מתייחס ממש לקו העלילה המרכזי. יש רגעים בהם ג'ק ספארו בכלל מזכיר גרסת סלפסטיק של אינדיאנה ג'ונס, כשהוא נמצא במרכז מרוץ לגילוי אוצר אגדי, ללא זיקה אמיתית לאף צד, פרט לסקרנותו שלו.

זרמים זרים הוא הסרט הפחות מוצלח בסדרה. ללא החוש האסתטי של גור ורבינסקי והסיפורים הגדולים מהחיים, הוא פחות סוחף ופחות מעורר רצון לראות עוד מהרפתקאות קפטן ג'ק. יש בו קטעים מהנים, כולל כמה קרבות עשויים היטב וג'וני דפ מקבל הזדמנות להפגין את כישוריו בהומור פיזי, כפי שלא הפגין מאז "בני וג'ון". יאמר לזכות רוב מרשל שהוא נמנע משימוש מוגזם באפקטים ממוחשבים, מה שגורם לחלק מקטעי האקשן להראות יותר אמינים. מצד שני, זה גם מדגיש עד כמה הסרט הזה קטן ביחס לקודמיו. הוא מוסיף פרטים למיתולוגיה של היקום בו הוא מתרחש, אבל הם לא נמצאים באותו קנה מידה כמו ההכרעות על גורל העולם והלמידה אודות הפוליטיקה הפנימית של הפיראטים עליהם למדה הטרילוגיה המקורית. אולי זה טוב, מכיוון שאחרי הסרט השלישי ("סוף העולם"), הייתי מותש מעודף הפרטים והסכנות. מזרמים זרים יצאתי עם תחושה שראיתי סרט הרפתקאות חביב, בלי יומרות מוגזמות ובלי לנסות להמציא את הגלגל מחדש. במידה מסוימת, אני מניח שבגישה הזו החלה הפקת הסדרה, כשעוד לא חשבו שתהיה לכזו הצלחה קופתית ועשו סרט יותר משוחרר, ללא מחוייבות לאף מעריץ. אולי נכון יותר להתייחס לזרמים זרים לא כאל פרק רביעי בסדרה, אלא כאל ספין-אוף לסדרה המקורית, שממשיך אותה מבחינת קו הזמן, אבל מושך לכיוון אחר, צנוע יותר, כאשר שוב לא ידוע מראש האם תהיה הצדקה כספית לסרטי המשך.