ארבע נשים צעירות, בתחילת העשרים, ושני גברים - האחד צעיר מאוד גם הוא, השני בסביבות חמישים. אבא של מישהו מהנוכחים, הוא מבין. האחרות גם מושכות - מטופחות ומלאות נעורים - אבל אלה הפנים שלה, שיושבת בפינה הרחוקה ממנו, שמקבלות את תשומת הלב שלו.

היא לא יפהפיה אבל היא יפה, ובכל אופן, זה לא היופי שלה שממלא אותו קורת רוח, אלא עתירוּת-ההבעה של פניה; כשהיא מדברת התווים שלה משתנים כל הזמן, ויש לה הבעה לפליאה, הבעה לאבסורד, הבעה להקשבה, הבעה להשתתפות - עשרות הבעות כאלה, וכל אחת מהן שלמה ומתמסרת כולה לרגש או לנקודת המבט שהיא מגלמת. ובין כל אלה ישנן הבעות-ביניים, הבעות מעבר בין תחושת לתחושה, בין הסתכלות להסתכלות. ואז היא מחייכת.

כשהיא מחייכת, היא מחייכת בכל מה שהיא. כשהיא מחייכת מחייכות השיניים שלה, השפתיים והחיך שלה, לחייה, קמטי הצחוק שלה וקמטוטי-הטוּב סביב עיניה. מחייכות העיניים שלה, הריסים והגבות והאישונים, מחייך המצח שלה, הסנטר שלה, הצוואר שלה, הרקות, כפות הידיים וכל הדברים המנטליים שהנוכחות הפיזית שלה משקפת, מחייכים גם הם. החיוך שלה הוא פיסה מגן עדן הנוכחת לגמרי, בחדווה חושנית ונטולת מעצורים, על פני האדמה. 

והיא קלה: השקע שבין שדיה בשימלת הקיץ הכחלחלה, הקלה שהיא לובשת, כשהיא רוכנת לדבר, קורן קלות. בת השיח שלו אחרת: הקסמים שלה כבדים ועמוקים אפילו שהגוף שלה קל ומלא נעורים גם הוא. המחייכת מהכרם קלה כל כך בדמיונו עד שנדמה לו שאם היא תרכב עליו הוא יצטרך לתפוס אותה במותניה כדי שלא תעוף, להוריד אותה עליו בכוחו בסופו של כל מעגל תנועה בוכנתי. בת השיח שלו לא תצטרך שהוא יתפוס אותה: היא תוריד את עצמה עליו באגן שמתנהג כאילו כח הכבידה נברא כדי לעזור לו להתענג.

ובעוד היא מחייכת, האישה הצעירה מהכרם, בשערים תודעתיים פתוחים לרווחה, טובים למעבר, הוא רואה איך זה קורה, איך החיוך השלם, המושלם, הקל, מלא ההבעה, הוא חיוכו של הקיץ שלו, של הקיץ הזה, שלו.