אחרי שהסערה שככה נותר שקט. שקט עמוק וחודר, שקט צורם. זוג עיניים מופנה אל עבר החלל ומביט בו בסימן שאלה, מנסה למצוא את הרמז הבא. מפחד ליהנות רגע מהשקט.
פעם הייתי שם. טיילתי במקום הזה שבו השקט שרר ומילא אותי אושר. אושר עילאי שלא משתווה לדבר שהכרתי קודם. עכשיו אני מחפשת אותו שוב.
זוג עיניים מביט אל החלל מנסה לחפש רמז, מתי תבוא הסערה ואם אפשר לשבת ורגע לשכוח. לא לחשוב יותר מדי, להתמקד בעיקר ולנקות את השאר. אפשר? אבל מה זה העיקר? צעקתי לחלל הפתוח ורק קול ההד נשמע למרחקים. אך אין מענה לצעקה. לא ידוע מה יהיה ומתי תבוא שוב הסערה שמיד אחריה תבוא לה גם השכחה |