מצחיק - איך רק כשאתה מתחיל לנקות אתה מבין כמה באמת מלוכלך.

כמות האבק שרכוש צובר במשך שבוע (טוב נו, שבועיים) מדהימה אותי כל פעם מחדש. כל סאגת הניקיון הזו בהתחלה עושה לי חשק פשוט לקחת את כל רכושי עלי אדמות ולשרוף אותו. הפעם החלטתי ששום דבר לא ייצא מהניקיון הזה בשלום. עברתי על כל המדפים בחדר, כל ספר וספר זכה לאיבוק, אפילו עשיתי פאנלים. ואז, אז זה הכה בי. המאוורר.

מאוורר רצפה תעשייתי יושב אצלי בחדר. יש לי אותו כבר קרוב ל5 שנים. אני חושבת שאף אחד מעולם לא ניקה אותו, והוא נראה בהתאם. עמדתי והסתכלתי עליו, והוא, בתגובה, לא אמר כלום. עמד שם, מלוכלך. הדחף הראשון שלי היה לזרוק אותו. מאווררים כל כך זולים בימינו, שאני אפילו יכולה להרשות לעצמי אחד חדש. אבל אז הסתכלתי עליו. והוא עמד שם, מלוכלך ומרעיש. אבל הוא המאוורר שלי, הוא עבר איתי דירה, וחדרים, ובעצם, כשחושבים על זה, הוא מלא בלכלוך שלי. הוא עדיין עובד נהדר. אז גם מילאתי אותו בלכלוך ואני גם אזרוק אותו? הרי גם ככה כל עניין הניקיון הזה לא נגמר אף פעם, כל פעם מנקים, כל פעם הכל מתלכלך מחדש. ומה יהיה כשהמאוורר החדש יתלכלך? גם אותו אני אזרוק? איפה הקביעות בחיים שלי?

התחלתי לחפש דרך לפרק אותו כדי לנקות כמו שצריך. 40 דקות ישבתי בניסיון לפרק אותו, כל הניסיונות עלו בתוהו. הדרך היחידה לנקות את הדבר המשוקץ היא לעבור עם נייר, סורג סורג, ולהוריד ממנו את האבק. המחשבה על לזרוק אותו ולהחליף בחדש עלתה במוחי בשנית. אבל אז, אז חשבתי לעצמי - אם המאוורר היה מפתח מודעות לפתע, והיה רואה אותי, כמו שאני – מלוכלכת, מלנכולית משהו, וגם מרעישה לפעמים, הוא היה זורק אותי לפח?

רוב הסיכויים, שכן. למען האמת, אני מבינה אותו, גם אני הייתי זורקת אותי לפח. ובכלל, לא השקעתי בקשר שלנו מספיק, כפי שאני נוטה לעשות פעמים רבות בחיי. וכמה כבר אני נמצאת בחדר. והוא ראה אנשים באים והולכים, ראה אותי בבקרים רעים כשהייתי מוכת חמרמורת, ובקרים שבהם רק הגעתי הביתה ונכנסתי למיטה, וגם בלילות שבהם סתם ישבתי וקראתי ספר, הוא ישב שם, מלוכלך ורועש, ועשה לי רוח. בינינו, מה משמח יותר מאשר רוח כשחם לך? אפילו המזגן לא משתווה אליו, לעיתים.

אז ישבתי וניקיתי אותו, סורג סורג, עם נייר סופג וספריי של חלונות. אני לא בטוחה כמה הוא נהנה מזה, אחרי הכל, זו פעם ראשונה שדוחפים לו אצבעות לכל החרכים. לאט לאט, הבנתי כמה הוא באמת מלוכלך. ישבתי על הרצפה קרוב לשעתיים. מוזיקה רועמת ברקע, מחשבות רצות לי בראש, וכמויות עצומות של אבק יורדות מהמאוורר ויוצאות לי מהנשימה והנשמה.

אחרי שעתיים בקירוב, הספקתי לשמוע שני דיסקים שלמים ולהגיע למסקנה הדרמטית שאין לי מושג מה אני עושה עם החיים שלי, והצלחתי להגיע גם לכמה מסקנות קטנות יותר. למשל, שאני אוהבת את המאוורר שלי. שאני יודעת להעריך קצת רוח ביום חם. בעיקר, נחתה עליי ההבנה הכואבת שנקי – הוא כבר לא יהיה.

אז החלטתי.

אני מקבלת אותו כמו שהוא – קצת ישן, מלוכלך, רועש. אבל עושה לי נעים.

בתקווה שגם הוא, מקבל אותי כמו שאני.