כשירד בנימין נתניהו, ביום שני לפנות ערב מדוכן הנואמים במליאת הכנסת, לאחר שסיים את נאומו המדיני התקיף בו שרטט את עקרונותיו המדיניים לקראת נסיעתו לפגישה עם הנשיא אובמה היום בוושינגטון, לחצו את ידו שרים וחברי כנסת רבים מהליכוד וגם מסיעות נוספות בקואליציה. מי שבלט בהיעדרו מסדרת לוחצי היד, היה בני בגין, למרות שמקום מושבו בשולחן הממשלה במליאה הוא מהקרובים ביותר לנתניהו. לעומת זאת, המשנה לראה"מ, משה (בוגי) יעלון, היושב לימינו של נתניהו, כן לחץ את ידי ראה"מ.

שני האישים, כידוע, נמנים על האגף הניצי ביותר בליכוד. גם בגין וגם יעלון ידועים כמתנגדים נחרצים למדינה פלשתינאית ולויתורים משמעותיים ביהודה ושומרון. ובכל זאת, שונה היתה התנהגותו של האחד מזו של האחר.

חדי האוזן ציינו לעצמם מיד בתום הנאום את התוספות ששתל נתניהו בדבריו, לעומת נאום בר אילן המפורסם מלפני כמעט שנתיים, ואמרו, כי אין מדובר במשהו חדש לחלוטין או כפי שהיו שציפו ל"בר אילן 2", אלא לכל היותר בר אילן פלוס. בר אילן ועוד קצת. נתניהו הצליח גם לנאום וגם להישאר בחיים הפוליטיים כפי שהם. בלי זעזועים ובלי רעידות חזקות מידי.

בנאומו דיבר נתניהו על ויתורים מפליגים וכואבים של חלקי מולדת, ולכן ברור מדוע בגין נמנע מללחוץ את ידו כשירד מדוכן הנואמים. ברור גם מדוע נתניהו לא התייעץ איתו ולא הראה לו את נאומו קודם שנשא אותו.

ההתנהגות כלפי יעלון היתה שונה מעט. גם לו נתניהו לא הראה את הנאום, אך במספר הדקות שישבו השניים זה לצד זה במליאה, לפני שהגיע תורו של נתניהו לנאום, התעניין יעלון אצל נתניהו מה הוא הולך לומר, וראה"מ גילה את אוזנו ואף חלק עמו מעט מן הטקסטים והנקודות שבכוונתו להדגיש בנאומו. ליעלון היו הערות והשגות, ונתניהו נראה כמי שרושם אותן לעצמו.

לאחר הנאום, מובן מאליו היה שמקומו של יעלון לא יפקד מבין לוחצי ידיו ומחזקי רוחו של נתניהו. מה גם שיודעי חן וסוד אומרים, שנתניהו עשה שימוש בהערות ובהצעות שהעניק לו המשנה שלו.

אולם ברור שבנושא אחד נתניהו לא שעה לעצותיו של יעלון: בקעת הירדן. נתניהו דיבר על חובת המשך נוכחות צבאית לאורך נהר הירדן במשך שנים, ואילו יעלון סבור (ואף מתח בשל כך ביקורת פומבית על ראה"מ) שחייבים להותיר שם גם נוכחות אזרחית ולא רק צבאית, כפי שתבע נתניהו.

בגין בחר לתקשר בדרך אחרת עם נתניהו. הם אומנם יושבים קרוב מאד זה לזה, אך בני בגין בחר לשלוח פתק לנתניהו, שהנהן בראשו חזק כמסכים לדברים, בעת שקרא את רשימותיו של השר שלו. לאחר מכן רשם תשובה ארוכה למדי, שפרטיה, ככל שזה תלוי בבגין, לא יוודעו כל כך מהר לתקשורת.

מי שעוד לא שבעה נחת מנאומו של נתניהו, היתה חברת סיעתו, ציפי חוטובלי, מהחכי"ם היותר ימניים בליכוד. היא ניגשה לראה"מ וביקשה למחות על כך שמדבריו השתמע שהוא מוכן להורדת כל ההתנחלויות שאינן מצויות בתוך גושי ההתנחלויות, ושבהן מתגוררים מעל 100 אלף יהודים, כמו גם עקירת ישובי בקעת הירדן.

תשובתו של נתניהו, על פי חוטובלי לפחות, היתה מפתיעה ביותר. לדבריה, ראה"מ אמר לה שהוא לא התייחס כלל להתנחלויות שלא כלולות בתוך הגושים, אלא רק לגושי ההתנחלויות, משום שלגביהם קיימת הסכמה רחבה בציבור שיש להשאירם בידי מדינת ישראל. לכן אין להסיק מכך שום דבר על הסכמתו לעקור את ההתנחלויות הללו על יושביהן.

חוטובלי שבה למקומה מרוצה, וגם נתניהו מן הסתם היה מרוצה. שוב הצליח להתפתל ועלה בידו גם להגיד כמה דברים ולהציע כמה הצעות חדשות לאוזני העולם כולו, וגם לא לקומם עליו יותר מידי את הימין שנותר שקט יחסית, אם כי קצת יותר מודאג, לאחר הנאום הזה. מי שרצה הבין שהוא מוכן לעקור מעל 100 אלף מתנחלים ממקומם, ומי שרוצה יכול לסמוך על מה שאמר לחוטובלי. מי שירצה יכול להתנחם בעמידתו האיתנה של נתניהו על משמר ירושלים, כפי שהביע בנאומו, ומי שירצה, כמו יעלון, יכול לרגוז על התייחסותו רק לנוכחות צבאית על נהר הירדן ולא לנוכחות אזרחית בבקעה.

נתניהו, כך אומרים בסביבתו, רוצה באמת ובתמים להגיע להסכם עם הפלשתינאים. הוא מוכן לשם כך להוריד התנחלויות לא מעטות וגם לפנות ישובים ואנשים. הוא אפילו מוכן לריב עם הימין ועם כמה מחבריו בליכוד. אך כל עוד לא יידע בבירור שהפלשתינאים נכונים גם הם להסדר בתנאים אלה, פחות או יותר, אין לו שום סיבה אמיתית לגלות את קלפיו ולתת פומבי לעמדות שיסבכו אותו עד צוואר עם הימין, הן בתוך הליכוד והן מחוצה לו, ואולי גם יביאו לסיומה של הקריירה הפוליטית שלו.

סכנת הפירוק

באותו יום, שעות אחדות לפני אותו נאום במליאת הכנסת, הזהיר אותו משנה נוסף שלו, סילבן שלום, מפני הצגת עמדות דרמטיות בוושינגטון, כאלה שאינן תואמות את עמדות הליכוד המסורתיות. "אם תסטה מדרך הליכוד, נפסיד את הבחירות ונתפרק", אמר שלום לנתניהו.

סילבן שלום מעולם לא נמנה על המחנה היותר ימני של הליכוד, ותמיד השתדל לשמור את עצמו היכן שהוא במרכז. בין דן מרידור לבני בגין. מקום טוב באמצע. לחיות טוב עם כולם. גם עם הפייגלינים וגם עם מיקי איתן ותומכיו.

שלום יודע בדיוק את מה שנתניהו יודע. שכדי לעשות מהלך שהעם יתמוך בראה"מ ובליכוד וימשיך לתת לו קרדיט, צריך פרטנר בצד השני שילך איתך עד הסוף. כזה שיעריך את הויתורים שלך ויהיה מוכן גם לויתורים ולצעדים אמיצים מצידו.

אבל להיות אמיץ ולחשוף לעין כל העולם את הוויתורים שלך, ואחר כך לקבל כתף קרה מהצד השני המסובב אליך את גבו, זה מתכון לריסוק ולהשפלה.

נתניהו לא יכול לבוא לציבור ולומר לו: אני הסכמתי לתת לפלשתינאים כמעט את כל מה שרצו, והם לא הסכימו לקחת. הסכמתי לתת להם את מרבית שטחי יהודה ושומרון, כולל הורדת התנחלויות רבות (למעט גושי ההתיישבות); הסכמתי לוותר על בקעת הירדן; הסכמתי אפילו להתפשר במידה כזו או אחרת בירושלים; והסכמתי להקמת מדינה פלשתינאית בגבולות 67´ עם תיקונים. אבל הם דחו את ידי המושטת.

מי יבחר בו במקרה כזה בבחירות הבאות: הימין? מה פתאום. אם יציע לפלשתינאים את כל האמור לעיל, יהפוך באותו רגע לאוייב הגדול ביותר של הימין. הרבה יותר מאריאל שרון. גם הליכוד יתפרק לשניים, ואולי אף לשלוש, במקרה כזה.

מנגד, השמאל ותומכי קדימה והעבודה, גם להם לא תהיה שום סיבה של ממש לבחור בו, למרות שאימץ את עמדותיהם. משום שבוודאי יזכרו לו את הימים בהם עמד בסירובו וקומם אותו עליהם, וגם יאמרו שהוא ניסה ולא הצליח בשל בעיות של אמינות. כעת יש לבחור במנהיג אמין מן השמאל, אולי הוא ינסה וכן יצליח היכן שמנהיג הימין לשעבר לא עלה בידו.

שונה לחלוטין המצב אם נתניהו כן ימצא מולו מנהיג פלשתינאי אמיץ שיהיה מוכן ללכת איתו יד ביד עד הסוף, ולאמץ את דרך הפשרה, למרות שתהיה כואבת וקשה לשני הצדדים. במקרה כזה, נתניהו יגיע לבחירות הבאות כמנצח. כמי שהביא שלום. הוא יצליח לשווק את ההסכם שלו גם בקרב חלקים רבים בימין, שישמחו על מה שכן נותר בידי מדינת ישראל ועל כך שלא השמאל הוא שעשה את ההסכם שאז היה בוודאי מוותר על הרבה יותר, וגם חלקים גדולים מהמרכז ושמאלה יתמכו בו, כאות הוקרה, הערכה והערצה למנהיגותו שהצליחה לאחר שנים רבות כל כך להביא הסכם שלום סופי עם הפלשתינאים.

נמצא אפוא, ולזה בדיוק התכוון סילבן שלום, שכל עוד אין פרטנר ברור ומובהק בצד השני, שידוע בבירור שהוא מוכן לקבל הצעות פשרה כואבות לשני הצדדים, אסור בתכלית האיסור לנתניהו להציג עמדות דרמטיות ולסטות מדרך הליכוד, משום שאז הליכוד יתפרק ויאבד את השלטון.

סילבן שלום איננו חשוד כמי שדואג לנתניהו. הוא דואג בעיקר לעצמו ולליכוד. משום שבלי ליכוד חזק, גם העתיד האישי שלו לוט בערפל. המשך עמעום עמדות הליכוד הוא חיוני עבור הליכוד לעת הזאת, וגם עבור עתידו של שלום הרואה עצמו כמנהיג הליכוד בעידן שאחרי נתניהו. באמצעות הצגת עמדות עמימות ומעורפלות )שמצד אחד מוכיחות כי ראה"מ עשה צעדים גדולים לכיוונם של הפלשתינאים, ומצד שני הפלשתינאים הם הסרבנים(, שומר הליכוד על קיומו ועמדותיו בלב ליבו של הקונצנזוס וההסכמה הלאומית, ויכול בהחלט אף להתחזק בבחירות הבאות, כפי שהסקרים האחרונים אכן מורים.

אנחת הייאוש

לאחר שסיים נתניהו את נאומו, הגיעה תורה של יו"ר האופוזיציה, ציפי לבני, לנאום. היא נאמה ותקפה בקול גדול והיתה נסערת יותר מאשר בעבר. לקראת תום נאומה עשתה לבני הפסקה למשך מספר שניות ארוכות, לקחה אויר ונאנחה אנחה עמוקה. אנחה שביטאה תחושה של הפסד.

למשמע האנחה הגדולה, נשמעו באולם המליאה פרצי צחוק רמים מכיוונם של ראה"מ והשרים שישבו ליד שולחן הממשלה. הם פירשו את האנחה הזו כביטוי של ייאוש מצידה של לבני. ייאוש מהתקווה שהממשלה הנה הנה כבר נופלת, והיא זו שמקבלת מהציבור את שרביט ההנהגה. גם היא הבינה שתקוותיה שנתניהו ישא נאום מדיני שבסופו של דבר יביא לנפילתו, לא התגשמה.

הממשלה היתה יציבה לפני נאומו של נתניהו ונותרה ביציבותה גם לאחריו. זאת למרות הנאום היוני שנשא, אולי הנאום הכי קרוב לעמדות השמאל שיצא אי פעם מפיו. זאת משום שאם בקדימה ובשמאל ציפו לנאום שמאלני מובהק, הם קיבלו משהו של בר אילן פלוס. משהו שבליכוד ובימין בטח כועסים בגינו, אך יכולים לחיות איתו ולא שוברים את הכלים. עובדה, בני בגין נותר בממשלה ולא התפטר ממנה. הוא אפילו לא איים.

נתניהו, מלבד הזהירות שנקט במילים שיצאו מפיו, שלא לקומם כנגדו יותר מידי את הימין, עשה גם שימוש בשפת הגוף כדי להרגיע את הציבור שלו. הוא השתמש באמירות תוקפניות ובשפת גוף לוחמנית נגד הפלשתינאים, התנהגות שהימין אוהב ואשר גם לה חלק במסע המדיני המפותל בו נאלץ להתנהל.