♦ ההתפטרות של עוזי ארד, ראש המל"ל ויועצו המדיני של ראה"מ, לפני שלושה חודשים, חזרה השבוע לסדר היום, לאחר שהתבררה סיבת ההתפטרות. לפרשה ההדלפה הזו נספחים רבים — השב"כ, היועץ המשפטי, לשכתו של נתניהו וכמובן ראה"מ עצמו. מעניין היה לעקוב אחר הדיווחים על ההדלפה עצמה ופרטיה ♦ הגבולות נפרצו השבוע על ידי פלשתינים מסוריה. תרחיש האימה ממנו חוששים שנים, קרם עור וגידים, ועתה יש חשש שהוא יחזור שוב ושוב ♦ השנה החלשה של ארגון המודיעין באי הצלחה לחזות את המאורעות באיזור, כולל את פריצת הגבולות השבוע ♦ ושוב חוזר אהוד ברק לכותרות. בשבוע שעבר זה היה עם מפלגתו החדשה, והשבוע עם דו"ח מבקר המדינה. מסתבר שאין בור שברק לא נופל לתוכו ♦ ממצא מעניין ולא מפתיע: העיתון שהפלשתינים אוהבים לקרוא ♦

הדליף והתפטר

ההשתלשלות: מרגע ההדלפה ועד לחקירת השב"כ וההתפטרות

לפני כשלושה חודשים הפתיע עוזי ארד, עם הודעת התפטרות לא צפויה. רבים טענו אז כי ההתפטרות נבעה מאכזבתו, לאחר שלא קיבל את תפקיד השגריר בלונדון. שר החוץ ליברמן הוא שטירפד את המינוי, כיון ששמע עליו רק בדיעבד.

מאבקי הכוח בין לשכת ראה"מ למשרד החוץ, מנעו מארד את התפקיד, ולכן דווח, כי ארד התאכזב והתפטר.

בלשכת ראה"מ פירסמו אז הודעה, לפיה ארד הביע את רצונו לחזור לאקדמיה, לאחר שירות של שנתיים כראש המועצה לביטחון לאומי. נתניהו נענה לבקשה ושיבח את תרומתו של ארד לביטחון המדינה.

שבועיים לאחר מכן, נערכה מסיבת פרידה מעוזי ארד בלשכת ראה"מ. ארד נראה בה כעוס, ממורמר ומאוכזב, למרות שהפרידה נשאה אופי חגיגי. בארוע נטלו חלק מלבד ראה"מ, גם שרי הקבינט והשביעייה, בכירי לשכת ראה"מ בכירי המל"ל. רק איש אחד נעדר. יובל דיסקין — ראש השב"כ דאז.

איש לא שם לב להיעדרותו של דיסקין. תפקידו מחייב אותו להיות במקומות אחרים בזמנים שונים, והוא לא איש של מסיבות וחגיגות. בדיעבד מתברר, כי להיעדרות הזו היתה סיבה ומשמעות. דיסקין והשב"כ הם שגרמו לארד להתפטר, וככל הנראה, לדיסקין לא היה נעים להיות בארוע.

תחילת הפרשה (כפי שדווח השבוע בעמודי החדשות), היתה הדלפה שהכעיסה את נתניהו (פרטי ההדלפה בהמשך). ההדלפה פגעה לדעת נתניהו ביחסים עם מדינה ידידותית, ולכן הורה לשב"כ לבצע חקירה מי הדליף. בשב"כ פתחו בחקירה ובכירי הלשכה נקראו לבדיקת פוליגרף.

גורמים שונים טענו אז, כי ארד הוא העומד מאחורי ההדלפות, אולם הוא הכחיש בתוקף את הדבר, ואף ערך ביוזמתו בדיקת פוליגרף במכון אזרחי, בה נמצא דובר אמת. במקביל, נערכה חקירת שב"כ, שנמשכה כמה חודשים. כל בכירי הלשכה, ובהם המזכיר הצבאי יוחנן לוקר, ראש אגף ההסברה דאז ניר חפץ, ומזכיר הממשלה צבי האוזר, עברו כאמור בדיקת הפוליגרף ונמצאו דוברי אמת. במשרד המשפטים פרסמו הודעה, כי איש מהם לא הדליף.

בשלב הזה הסתיימה החקירה. אולם רק לכאורה. ראיות חדשות שהגיעו לשב"כ, שינו את המימצאים הראשונים. על פי הדיווח, התברר, כי ארד הוא המדליף וזו הסיבה שהתפטר לפני שלושה חודשים. זאת לאחר הסדר שנחתם עם היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין, שלא להגיש נגדו כתב אישום בתמורה להתפטרותו.

במשרד המשפטים הבהירו השבוע, כי הודעתם הראשונית לאחר חקירת השב"כ, הייתה נכונה ומדויקת, והתבססה על סיכום החקירה שהוצג על ידי השב"כ בפני היועץ. אולם, מספר שבועות לאחר מכן הגיע מידע חדש לשב"כ ובעקבותיו חודשה החקירה בנושא ההדלפות. בהודעת משרד המשפטים נמסר, כי בסיום החקירה נטל ארד אחריות על השתלשלות האירועים שהובילה לפרסום המידע המסווג, למרות שהכחיש שהדליף את הדברים.

עוד ציינו, כי בעקבות פרישתו של ארד ונוכח טענתו כי לא הייתה הדלפה מכוונת, הוחלט שלא להעמידו לדין. "בנסיבות אלו וכפי שאירע גם בעבר במקרים דומים אשר מטעמים מובנים אין בידינו לפרטם, סבר היועץ המשפטי לממשלה, בתיאום עם השב"כ, כי אין מקום לטפל בנושא זה באפיק הפלילי", נמסר בהודעת משרד המשפטים.

מה הודלף

המידע המסווג: אנרגיה חשמלית, איסור מכירת טילים, שיחת טלפון?

עם התפוצצות פרשת ההדלפות השבוע, החל בכלי התקשורת מירוץ אחר פרסום פרטי ההדלפה. כל כלי תקשורת ניסה לעקוף את הצנזורה ולכתוב פרטים כאלו ואחרים, רק כדי להראות שהוא יודע ונמצא בעניינים, אך אסור לו לכתוב מאימת הצנזורה. היו גם כאלו שהתעלמו לחלוטין מההוראות וכתבו במפורש על ההדלפה, תוך הסתייגות קלה כי מדובר ב"הערכה בלבד".

מאיסוף כל הפרטים וממידע נוסף עולה, כי ההדלפה לא פגעה בביטחון המדינה, אלא חשפה חוסר תיאום עם מדינה ידידותית — ככל הנראה ארה"ב. גורם בכיר המקורב לפרשת ההדלפה, סיפר, כי עוזי ארד נאלץ להתפטר לאחר ששיתף גורם אחר בשיחה שקשורה לאנרגיה ולחשמל. לדבריו, ההדלפה עסקה בשיחה שקיים נתניהו עם מנהיג של מעצמה. הדברים התפרסמו בעקבות פליטת פה של ארד ולא עקב הדלפה מכוונת.

בחלק מכלי התקשורת נכתב, כי ההדלפה עסקה ב"מידע רגיש ביחסי ישראל-ארה"ב". אחד הפרשנים הוסיף: "ניתן לומר רק זאת, לתוך סדרה של פרסומים מוסכמים המשותפים לישראל ולארה"ב, נקלע פרט שעורר את חמתם של האמריקאים".

ובכל זאת כדאי לחזור לאחור, כדי לראות מה נכתב בתקשורת לפני כחמישה חודשים, אחרי הודעת היועץ המשפטי לממשלה, כי אנשי לשכת ראה"מ נקיים מחשד, הודעה שהפכה את הפרשה לפומבית. היו שכתבו אז, כי ההדלפה עסקה בשיחה טלפונית שניהל נתניהו עם קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל. על-פי גרסה אחרת, המידע דלף בשיחה שקיים נתניהו בנוכחות יועציו".

כלי תקשורת אחר כתב אז, כי החקירה עסקה בדליפת מידע לגבי "שני נושאים רגישים: פרסום שיחה שניהל נתניהו עם ולדימיר פוטין, בו ביקש שרוסיה לא תמכור טילי אס-300 לסוריה. השני עסק בדיון סודי שבו השתתפו מספר מצומצם של שותפי סוד".

ב"הארץ" נכתב אז בכותרת, כי "בהוראת נתניהו, השב"כ חקר את יועציו בחשד להדלפות". בידיעה צוטט "מקור בכיר בלשכת ראה"מ", שאמר, כי "ההדלפה גרמה נזק למדינת ישראל". עוד נאמר, כי "הרקע לחקירה היה הצטברות של פרסומים בתקשורת בפרק זמן קצר יחסית, לגבי סוגיות מדיניות-בטחוניות בהן עסק נתניהו. ככל הנראה, אחת ההדלפות היתה של פרטים מתוך שיחה מדינית שקיים נתניהו עם מנהיג זר".

עיתונאי אחר, שאינו מחמיץ הזדמנות לנגח את נתניהו, כתב אז, כי "ההדלפה עסקה בפרטי המפגש בין נתניהו לנשיא רוסיה מדבדב. ההדלפה כללה חומרים רגישים.

כעבור כמה חודשים שוב הדלפה, הפעם של שיחת טלפון בין נתניהו לראש הממשלה הרוסי פוטין". כבר אז נכתב כי "מישהו בלשכת ראה"מ הדליף את דבר חקירת השב"כ לעיתון בכוויית כדי ´לחסל´ שני בכירים בלשכה". האצבע הופנתה לעברו של ארד והטענה היתה, כי הוא מנסה "לחסל" את חפץ והאוזר.

בשורה התחתונה: על פי ריכוז כל המידע, ההדלפה כאמור עסקה בעניין שנראה שולי יחסית — אנרגיה וחשמל. הכעס של האמריקאים נבע מהפרת התיאום שלא לפרסם את הדברים. כאשר הם בכל זאת פורסמו, זעמו האמריקאים וגרמו לנתניהו לפתוח בחקירה כדי לגלות מי הדליף. הפרטים שנמצאו, הביכו את נתניהו, כיוון שהוא לא ציפה שהדבר יוביל להתפטרותו של האיש הקרוב אליו — עוזי ארד.

מר פוליגרף

צביעות תקשורתית: לאחר שקיבלו מידע והדלפות תוקפים את המדליף

כמה אירוני שדווקא עוזי ארד, האיש שהיה החזק ביותר בלשכת נתניהו, עוד בקדנציה הראשונה שלו, נאלץ להתפטר בגלל בדיקת הפוליגרף.

האבסורד הוא, שארד ניהל בעצמו מלחמות קשות בתוך הלשכה נגד ההדלפות. לא פעם ולא פעמיים, דרש מבכירי הלשכה להיבדק בפוליגרף כדי להוכיח אם הדליפו. הוא עצמו היה יוצא תמיד דובר אמת, עד שבלשכה התבדחו ואמרו, כי עברו במוסד מאפשר לו לצלוח את הפוליגרף בהצלחה, כיון שהוא יודע איך "לעבוד" על המכשיר. כך או כך, שוב התברר כי בדיקת פוליגרף אינה אמינה, ולכן היא גם לא קבילה משפטית.

במקביל, "חגגה" התקשורת את סיבת ההתפטרות, ושכחה לרגע שהיא הרי הניזונה הראשית מההדלפות. בלי הדלפות, אין תקשורת, אין חדשות ואין כותרות.

אם זה לא היה עוזי ארד, לבטח היו יוצאים בעדו, וטוענים כי הדלפה שהיא בגדר פליטת פה לעיתונאי, אינה עילה לפיטורין ולפרישה של איש מכובד, שעבד עשרות שנים למען מדינה.

היו אמנם חריגים ששיבחו את ארד ולא הצטרפו למסע העליהום נגדו, אך הם היו מועטים. היה מי שכתב "תודה לך עוזי ארד על שירות ארוך למען המדינה, וגם למעננו. לפחות בפעם אחת".....

ארד עצמו סופג את הביקורת בהיותו האיש הקרוב לנתניהו זה שנים. כאשר אין אפשרות לפגוע בראש הממשלה, פוגעים באנשי אמונו. לא פעם ולא פעמיים, הוא זה שנשלח לעיתונאים להסביר את המהלכים המדיניים ולחשוף את ה"מאחורי הקלעים". יתכן וזה מה שקרה גם בפרשת ההדלפה, כאשר פלט מידע שלא היה צריך לומר, כמסיח לפי תומו.

נתניהו עצמו סמך (ועדיין סומך) על עוזי ארד. רק השבוע ניהל מטעמו את הפגישות עם האמריקאים, יחד עם יעקב עמידרור, שהחליפו בתפקיד ראש המל"ל, לקראת הנאום של נתניהו בארה"ב. ההיכרות בין נתניהו לארד היא רבת שנים. בקדנציה הראשונה של נתניהו, התפטר ארד מתפקידו כראש אגף המחקר במוסד ועבר לשמש כיועצו המדיני הקרוב של נתניהו.

קודם לכן, מילא ארד שורה ארוכה של תפקידים בכירים ומרכזיים במערכת המודיעין הישראלית בארץ ובעולם. נתניהו העריך מאד את שיקול דעתו והחשיב אותו מאד כאיש מקצוע מבריק. זאת למרות יחסי האנוש הגרועים שלו, והמריבות במועצה לביטחון לאומי עם בעלי תפקידים רבים.

לשיא הגיעו הדברים, כאשר כל מי שהתפטר מהמועצה לביטחון לאומי, זרק וגילגל את האשמה לפיתחו של עוזי ארד. התקשורת פירסמה עוד ועוד סיפורים אודותיו והפכה את ארד לאיש הרע של לשכת ראה"מ, אף שנהנתה לקבל ממנו דיווחים ועידכונים מהשטח.

השבוע שכחה התקשורת את הכל. ארד כבר לא בעמדת כוח, ואפשר להאשים אותו בהדלפות, שאך אתמול פירנסו את הכתבים והעניקו להם כותרות ומידע.

סביבת עבודה

אוי לבושה: האם השב"כ נטל את הסיווג הביטחוני מעוזי ארד

ארד לא רק נאלץ לעזוב את הלשכה. גם הסיווג הביטחוני הגבוה שלו ניטל ממנו — השפלה קשה למי ששירת בתפקידים בכירים ביותר במוסד הישראלי ובזרועות המודיעין השונות. בתפקידו זה נחשף ארד לחומרים הכי רגישים והכי סודיים שיש למדינת ישראל, והנה לפתע נוטלים ממנו את הסיווג הביטחוני.

בשב"כ היו נחושים בהחלטה שארד צריך ללכת הביתה. ארד ניסה להתקומם ולטעון כי הטענות נגדו אינן נכונות. בשיחות פרטיות השבוע, אמר, כי הוא חש קורבן לנוכח הפרסומים שמחשידים אותו בהדלפת מידע מסווג שנחשף אליו. כמו כן אמר, כי לא נלקחו ממנו הסיווגים הביטחוניים בהם החזיק.

בשב"כ כאמור לא התרשמו, ודיסקין היה נחוש כי ארד לא יכול להמשיך ולהחזיק בתפקידו ומכאן ההתפטרות המהירה. היועץ המשפטי, יהודה וינשטיין, ששמו גם כן נקשר לפרשה, בגלל "ההסדר" כביכול שהגיע עם ארד — התפטרות תמורת אי חקירה, הסביר את החלטתו בכך, שההדלפה לא היתה מכוונת, אלא היתה זו אמירה לא אחראית שהובילה לפרסום.

וינשטיין ביסס את החלטתו על מקרים דומים של הדלפות שנעשו לא בזדון, אף שגרמו נזק רב. עם זאת הפרשה אינה מחמיאה ללשכת נתניהו ונותנת נשק בידי יריביו. הטענה המרכזית נגד נתניהו היא, שהוא בעצם חיפה על ידידו ארד בהודעה שפירסם לאחר הודעת הפרישה שלו.

עוד טענה: לשכת נתניהו, שדיווחה בזמנו לציבור, כי כל עובדי הלשכה יצאו נקיים בחקירת השב"כ, לא טרחה לדווח על הגילויים החדשים והציבור לא ידע מה הרקע לפרידה מעוזי ארד. כמו כן ניסה נתניהו לסדר לארד את תפקיד שגריר ישראל בלונדון, דבר שנמנע רק בגלל התנגדותו של שר החוץ ליברמן. רק אז הלך ארד הביתה, תוך שהוא מקבל הודעות תמיכה מלשכת נתניהו.

פרט מעניין נוסף: מייד לאחר שהחלה חקירת השב"כ, פורסם באופן תמוה בעיתון כווייתי, כי ראש מטה ההסברה דאז, ניר חפץ, הוא המדליף וזו הסיבה להליכתו (של חפץ) הביתה. בדיעבד התברר, כי מדובר במידע שקרי. חפץ לא הדליף ולא עזב בגלל ההדלפה.

אגב, מאז הלך ארד הביתה ומאז מונה גיל שפר לראש הלשכה והאיש החזק בה, שוררת סביבת עבודה טובה ונוחה בתוך לשכת ראה"מ. שפר (הצנוע) הכניס סדרים חדשים והכל בצורה נינוחה, ללא פאניקה וללא תחושת בהילות. מי שמגיע ללשכה או מבקש לראיין ולקבל תדריך מדיני-ביטחוני נתקל בסביבת עבודה מסודרת ומענה מהיר. מעז (מעוזי) יצא מתוק...

תהלוכה מול תהלוכה

הגבול נפרץ: תרחיש האימה ממנו חוששים זה שנים, התרחש השבוע

מאז החלו ההפגנות, המהומות והמהפכות בעולם הערבי, שוקדים במערכת המודיעין ובאגף המבצעי בצבא על אפשרות שהדבר יתרחש גם כאן. תרחיש האימה שמדינת ישראל חוששת ממנו זה שנים, הוא מ"זכות השיבה" ברגליים. פירוש: המוני פלשתינים שמחליטים לצעוד ממחנותיהם מעבר לגבול לכיוון ירושלים ושאר ערי הארץ בתוך הקו הירוק.

השבוע זה קרה. בינתיים רק כ"מנת פתיחה". אולם תוך זמן קצר זה עלול להגיע גם כמנה עיקרית ואפילו כקינוח..

בעוד במערכת הביטחון נערכים להפגנות יום הנכבה בגדה, במזרח ירושלים, בגליל ובמשולש, הגיעו פלשתינים מסוריה ומלבנון עד הגדרות, במטרה לחצות את הגבול. בלבנון הם נעצרו על ידי הצבא המקומי, ואילו בגבול סוריה הצליחו להסתנן ארצה.

הכשל היה גדול. בצבא הודו כי אם היה להם מודיעין מוקדם על הצפוי, הם היו נערכים טוב יותר ומונעים את החדירה למג´דל שאמס. עם זאת התרחיש של הצעידה לגדרות קיים בספרי המלחמה של הצבא, מאז שנות 2000 בין הנסיגה מדרום לבנון לפרוץ האינתיפאדה השנייה. כבר בנסיגה (של ברק), החלו תושבים מדרום לבנון, תומכי החיזבאללה, לצעוד רגלית לעבר המוצבים שהצבא הישראלי שלט בהם, רגע לפני הנסיגה. כבר אז דובר על "נשק התהלוכות".

לכוחות הצבא אין תיאום משותף עם המשטרים בצד השני של הגבול, כדי למנוע את התהלוכות הללו. התוצאה: החיילים פוגשים רק בגבול ממש את המפגינים, ואז מתפתח העימות הבלתי נמנע.

לכוחות הביטחון ולקובעי המדיניות ברור, כי מעתה יופעל נגדם נשק התהלוכות שוב ושוב, בדיוק כפי שמבצעי משט המרמרה מתכננים עוד משטים. בשני המקרים מדובר בניצחונות הסברתיים בעיני העולם, ולכן ינסו לחזור על כך ולזכות בעוד נקודות הסברה ובעיקר להביך את מדינת ישראל.

לכוחות הביטחון תהיה בעייה למנוע את פריצת הגבולות באמצעות ירי. המראה הזה יעשה נזק תעמולתי רב, ומדינת ישראל תהפוך להיות כמו סוריה ולוב, וגרועה מהן. התקשורת העולמית לא תחמיץ הזדמנות לנגח את מדינת ישראל על כך.

ככל שהתהליך המדיני ייתקע וככל שידברו על זכות השיבה, יניפו הפלשתינים את הדגל באמצעות הרגליים, ויצעדו פנימה ארצה לממש את אותה זכות שיבה. היה מי שהציע להעמיד מול אותם המוני פלשתינים, המוני ישראלים (מתנדבים לא חסר). הדבר יגרור עימות אלים, אבל ללא יריות. בדרך זו אפשר יהיה לעצור את התהלוכות הפלשתיניות. תהלוכה מול תהלוכה.

והיה גם מי שכתב: "מה נעמיד מולם? צלפים ואולי רובי צבע כמו במרמרה"...

ויכוח מיותר

מי אשם: אגף המודיעין ופיקוד צפון, התנצחו בשאלת מחדל הפריצה

הויכוח בין אמ"ן לפיקוד צפון, מי אשם במחדל שהביא להסתננות המפגינים הסורים ארצה, לא הוסיף כבוד לאף אחד משני הגופים הללו. על פי גירסת אמ"ן, הועברה התרעה כללית לכל הפיקודים, כמה ימים לפני יום הנכבה, על האפשרות מפני תהלוכות פלשתיניות שיגיעו מכמה גבולות.

ההתרעה חודדה ביום ראשון בבוקר, כאשר גורמי המודיעין אף צפו על הכבישים המוליכים לאיזור ההפגנה בגולן, תוך שהם מבחינים בשיירה ארוכה של 90 אוטובוסים שנשאו בתוכם את המפגינים. על פי גירסה זו, אף שהיו במקום שני גדודים מוכנים של הצבא, הם לא קיבלו פקודה להתקדם במועד לעבר נקודת העימות הצפוייה. בפיקוד צפון השיבו ואמרו, כי ההתרעות היו כלליות בלבד, והם לא קיבלו מודיעין יעיל במטרה לסכל את החדירה.

הויכוח בין שני הגופים הללו הפך במהירות לכותרת גדולה ברוב כלי התקשורת, כאשר כל צד תולה את האחריות באחר. האמ"ן מאשים את פיקוד צפון וההפך. מי שהבינו את הנזק היו ראש אמ"ן האלוף אביב כוכבי, ואלוף פקוד צפון, גדי איזנקוט. השניים שוחחו ביניהם וביקשו להקטין במהירות את גובה הלהבות בין שני הגופים, ולהפסיק את מסכת האשמות.

קצינים בכירים שהיו עדים לחילופי האשמות, אמרו, כי הדבר הזכיר להם את הימים שלאחר מלחמת לבנון השנייה, כאשר התנהלה מלחמת גנרלים מכוערת, בה האשימו אחד את השני באחריות למחדלים. כל צד הדליף אז נגד האחר והמבוכה היתה גדולה.

כך או כך, בויכוח בין שני הגופים, ידו של אמ"ן על העליונה. איזנקוט לקח אחריות על מה שהתרחש בגיזרה שלו, והודה שהערכות טובה יותר, היתה מונעת הסתננות ארצה למג´דל שאמס.

התחקיר הראשוני אכן קובע, כי בידי אמ"ן היה מידע רלוונטי על התארגנות ההפגנה ומידע בזמן אמת על יציאת 90 אוטובוסים לעבר גבעת הצעקות. הכשל היה של המפקדים בשטח, שלא מיהרו להציב מול המפגינים כוחות מתאימים. הערכת המפקדים היתה, שהמפגינים ינהגו כפי שעשו בעבר, ויסתפקו במחאה מבלי לצעוד פנימה לשטח מדינת ישראל. זו הסיבה שלא נשלחו למקום חיילים.

בצה"ל מיהרו להפיק לקחים (כמו תמיד רק לאחר שמתרחש ארוע בו כשלו הכוחות). כוחות הביטחון עיבו את מערך ההגנה סביב מג´דל שאמס, כדי למנוע מקרים דומים בעתיד. במקום הוצבו גדרות תלתליות, וכן ייבדקו מחדש כל שדות המוקשים, לאחר שהתברר כי הם לא היו יעילים מול המפגינים ולא עצרו אותם מלחדור ארצה.

ארבעה כשלונות

המשותף למרמרה, נפילת מובארק, הסכם פתח´-חמאס וארועי הנכבה

הגם שהאלוף גדי איזנקוט נטל אחריות מתוקף היותו מפקד פיקוד צפון, הוא לא אהב כאמור את הביקורת שנשמעה מאמ"ן. מנגד, גם ראש אמ"ן החדש, האלוף אביב כוכבי, רגיש לכל מילת ביקורת נגד האגף, בראשו הוא עומד. לאחרונה נשמעת יותר ויותר ביקורת נגד המודיעין, עד שהיו שכינו השבוע את הכשלונות הרצופים כ"שנת הפתעה".

ואכן בחינת האירועים מגלה, כי בשנה האחרונה נתפס המודיעין שוב ושוב כשאינו מוכן, ואפילו מופתע, ללא שיוכל להסביר מדוע כשל ואיך לא חזה את המאורעות. הכשלונות המהדהדים של המודיעין הפתיעו את הצבא ואת כל המערכת המדינית.

היו שנזכרו בראש אמ"ן (בעבר), שנשאל פעם בועדת חוץ וביטחון, מה מצבו של ערפאת, כאשר הראיס הפלשתיני היה חולה מאד. ראש אמ"ן דאז השיב: "המחלה של ערפאת יכולה לסיים את חייו, ויכולה שלא לסיים את חייו"...

התשובה הזו גרמה בזמנו להרבה קריאות לעג וצחוק נגד אמ"ן. "את ההערכה הזו כל אחד יכול לספק", נאמר אז בתגובה. "או שערפאת ימות, או שלא ימות"...

בחינת האירועים בשנה האחרונה מגלה, ששוב המודיעין נכשל בחיזוי הארועים קדימה. זה החל במשט המרמרה, כאשר המודיעין לא גילה את ההתארגנות שתוכננה שבועות ארוכים בטורקיה ובעוד מדינות, במטרה להגיע לעזה ולפרוץ את המצור שהטילה מדינת ישראל.

המודיעין לא חזה את האירועים ולא חשב שהפעילים שעלו על הספינה הם טרוריסטים, שימתינו עם אלות וסכינים לחיילי השייטת. בכך התעלם אמ"ן מכל ההתבטאויות, קודם יציאה המרמרה לדרך. התוצאה: חיילי השייטת הגיעו בלתי מזוינים לקראת הקרב, חלקם נחטפו לבטן האונייה, חלקם הוכו, ואחד אפילו הושלך מהסיפון העליון לתחתון, ורק בנס לא קיפד את חייו. ללוחמי השייטת לא נותרה ברירה, והם נאלצו לשלוף נשק חם. בקרב נהרגו 13 טורקים ומאז נמצאת מדינת ישראל בסכסוך מול טורקיה וארצות נוספות.

הפרשה השנייה שהמודיעין לא חזה: נפילת מובארק. איש לא חשב שהמנהיג המצרי עומד לסיים את תפקידו בכזו צורה. כל העת העריכו, כי אם מובארק ילך הביתה, ירש אותו בנו גמ´אל תחתיו. הסיקור היה בהתאם וגם ההתבטאויות בדרג המדיני והצבאי.

ראש אמ"ן החדש, אביב כוכבי, הופיע בעצמו בועדת חו"ב, ואמר כי "אין סכנה ליציבות במצרים". נתניהו החרה אחריו והביע תמיכה במובארק. שבועיים וחצי לאחר מכן הודח מובארק בבושת פנים. התוצאה מבחינה מדינית ישראלית היתה גרועה. התמיכה הפומבית במובארק לא היתה במקום. במקביל, השלטון החדש במצרים מתקשה להתמודד מול הברחות הנשק מסיני ואספקת הגז המצרי.

הכישלון הבא של המודיעין היה באי חיזוי ההסכם בין הפתח´ לחמאס, דבר שגרר פרצי לעג בחמאס. "המודיעין הישראלי לא שווה כלום", התרברבו בעזה. התברר כי במשך זמן רב התנהלו שיחות בין שני הגופים, אבל המודיעין לא ידע, לא חזה ולא הריח. הכישלון המודיעיני הצורב, הוביל לתגובה תקיפה של נתניהו ולהפסקת העברת הכספים לרשות. אולם השבוע הוחלט להעביר חזרה את הכסף. עוד כישלון ואי החלטה ברורה והכל בגלל העדר מודיעין מדוייק.

הארוע הרביעי נרשם השבוע באי ההצלחה לחזות מראש את ארועי ההסתננות למג´דל שאמס. מומחים לענייני מודיעין שהתבקשו להסביר את שורת הכשלונות אמרו: "אם מישהו חושב שהמודיעין הוא כל יכול, הוא טועה". חידש את אמריקה.

הרגעה יזומה

הסברה בעייתית: עד כמה התקשורת העצימה את ארועי יום הנכבה?

מיד אחרי ארועי יום הנכבה, התפתח ויכוח עד כמה התקשורת העצימה את האירועים וליבתה את המהומות. עוד קודם — שבוע לפני התאריך המיועד, נכתבו כותרות רבות בכל כלי התקשורת על הצפוי להתרחש. ראש השב"כ היוצא יובל דיסקין, הודה, כי קשה הפעם לחזות את מה שעומד לקרות, עקב המהפכות בעולם הערבי והניסיון לחקות אותן. כמו כן אמר, כי בפעם הראשונה נכנס פקטור חדש — הרשתות החברתיות האלקטרוניות, דרכן גויסו המפגינים. "קשה לדעת כמה באמת יגיעו מהרשתות הללו" אמר דיסקין (ופרש).

במהלך השבוע קודם האירועים, הדגישו שוב ושוב בתקשורת את ההערכות הצבא, שלא צפויות מהומות מיוחדות, כיון שהפלשתינים נחושים לעצור אותן. איש לא דיבר על פריצה מהגדר של סוריה. הדבר הזה כלל לא נלקח בחשבון.

למרבה האירוניה, האותות הראשונים שמשהו בכל זאת עומד להתרחש, נראו בשעות הבוקר של יום א´. היה זה כאשר רשתות התקשורת שיגרו הודעות הרגעה בשם המשטרה וצה"ל, וציינו שלא צפויות הפרות סדר חמורות. ההודעה הזו סימנה שמשהו בכל זאת עומד להשתבש. אם כוחות הביטחון מרגיעים שוב ושוב, סימן שיש להיכנס לכוננות.... (אם קורה ההפך — ומתקבל דיווח מראש על משהו גדול שעומד לקרות, אפשר להיות רגועים. שום דבר לא יקרה). זו דרכה של התקשורת.

מיד לאחר הודעה ההרגעה, שהכל כשורה, התרחש ארוע הדריסה בת"א. תחילה ניסו לטעון כי מדובר בתאונה, אולם ככל שהגיעו עוד פרטים, התברר כי פיגוע לפנינו. שעתיים-שלוש עברו, והארועים נמשכו והפעם בגבולות בצפון ובדרום — סוריה, לבנון ועזה.

הכתבים הצבאיים והדוברים לא ידעו היכן לשים את עצמם. כל העת הם הרגיעו והרגיעו, והנה הכל מתנפץ להם בפרצוף וכל התחזיות שלהם מתבררות כריקות מתוכן. הכתבים בשטח התעשתו ראשונים ואצו רצו להביא קולות של סורים שהסתננו למג´דל שאמס. התמונות והקולות הועברו לעולם, וכאשר רואים אזרחים מול חיילים, הנטייה כמובן היא בעד החלש. כך הפסידה שוב מדינת ישראל במלחמת ההסברה. לא עזרו שום תגובות והסברים, כי מדובר בחציית גבול, בניגוד לחוק.

דובר צה"ל החדש, תא"ל יואב מרדכי, ניסה להקטין את הנזק ההסברתי, והתראיין בערוצי השידור השונים, באומרו, כי הוא מזהה טביעת אצבע איראנית באירועים בכל החזיתות. במקביל ציינו פרשנים לענייני ערבים, כיצד הנשיא אסאד הערמומי, מסיט ומסיח את הדעת מצעדי הדיכוי האכזריים שלו כלפי תושבי מדינתו שלו, וממקד את מצלמות העולם בחיילי צה"ל היורים באזרחים.

כך או כך, ההסברה הישראלית שוב היתה בבעייה. קשה יהיה להסביר מה יקרה בתהלוכות הבאות (שלבטח יגיעו). היציאה לכיכרות היא "מחלה מדבקת" שמתפשטת במהירות, והכל בתיווך התקשורת שמסקרת את הנושא מקרוב. כך היה בתהלוכות שהחלו בתוניסיה ובמצרים, עברו ללוב, לתימן, ולסוריה, והשבוע הגיעו גם לגבולות מדינת ישראל.

הדוברים הישראלים ניסו לגייס לטובתם את התקשורת העולמית ואת דעת הקהל. אולם ללא הצלחה. אין לדעת כיצד יסתיימו התהלוכות הבאות, אבל ברור כיצד הן יסוקרו בתקשורת העולמית.

שיעור בהסטוריה

כך ניסה אבו מאזן לסלף עובדות ולהטעות את דעת הקהל באמריקה

לא בכל יום יוצאת לשכת ראה"מ בהודעה מיוחדת, בתגובה על מאמר או דברים, שאומר יושב ראש הרשות הפלשתינית, אבו מאזן. בלשכת ראה"מ הנוכחית, כמו גם בלשכות קודמות, התרגלו למסכת השקרים של הפלשתינים, ולא תמיד יצאו בהודעות תגובה מיוחדות. השבוע זה קרה.

"אבו מאזן מסלף את ההסטוריה", נאמר בהודעה מיוחדת שפרסמה הלשכה.

על מה יצא הפעם הקצף? ומדוע בלשכה מיהרו הפעם להגיב? מתברר, כי אבו מאזן כתב השבוע מאמר ב"וושינגטון פוסט", לאחר ארועי הנכבה וטרם הגעתו של נתניהו לוושינגטון, כדי לנסות ולהעביר את דעת הקהל לצידו, וכדי לקבל תמיכה ציבורית אמריקאית במהלך המתוכנן לספטמבר — הכרזה חד צדדית על מדינה עצמאית.

אבו מאזן ביקש במאמר שלו לחזור לאחור ל-47 כדי להראות כיצד הוקמה מדינת ישראל ומה קרה אז. וכך הוא כתב במאמרו: "בנובמבר 1947, העצרת הכללית הציעה את הצעתה וענתה בחיוב. זמן קצר לאחר מכן, כוחות ציונים גירשו ערבים פלשתיניים כדי להבטיח רוב יהודי מוחלט במדינת ישראל העתידית, וצבאות ערב התערבו".

בלשכת ראה"מ מיהרו להגיב וציינו כי זהו ניסיון לטייח את האמת. "היהודים בפלשתינה המנדטורית קיבלו את הצעת החלוקה של האו"ם ב-1947. ההנהגה הפלשתינית דחתה אותה ופתחה מיד במלחמה נגד אזרחיו היהודים של המנדט הבריטי".

"ב-15 במאי 1948, חמישה צבאות ערביים יצאו במלחמה כוללת במטרה להשמיד את מדינת ישראל, המדינה היהודית שרק הוקמה. כוחות פלשתינים מקומיים שיתפו איתם פעולה".

אבו מאזן גם ניסה במאמר ליצור רושם מוטעה, כאילו נושא הפליטים הפלשתינים היה המניע להתקפה הערבית על ישראל ב-48. אולם הפליטים הפלשתינים היו התוצאה של אותה מלחמה ולא הגורם. ביותר ממקום אחד היו אלה המנהיגים הפלשתינים, שהאיצו באזרחים לפנות את השטח, כדי לאפשר לצבאות לנוע ביתר קלות בלחימה לחיסול ישראל. "תצאו עכשיו מהבתים שלכם, ותחזרו אחר כך בגאווה כאשר נביס את היהוד", הבטיחו המנהיגים הערבים בהתרברבות.

בפועל, המלחמה נגד מדינת ישראל יצרה שתי בעיות פליטים. האחת — פליטים יהודים, והשנייה בעיית פליטים פלשתינים. מדינת ישראל קלטה מעל 600,000 פליטים יהודים שגורשו ממדינות ערב בעקבות המלחמה ב-48. כ-300,000 פליטים יהודים נוספים נקלטו במדינות אחרות כגון צרפת, קנדה וארצות הברית.

לעומת זאת, למרות השטחים העצומים והעושר הרב בעולם הערבי, 600,000 הפליטים הפלשתינים לא נקלטו בתוך המדינות הערביות אליהן הם ברחו. במקום זאת, כבר ארבעה דורות שהפליטים וצאצאיהם משמשים בידי ההנהגה הפלשתינית כלי ניגוח נגד מדינת ישראל. וזה אינו הכל.

נתיב אחר

בכל פעם שהמשא ומתן התקדם, נסוג אבו מאזן לאחור כמו ערפאת

בהמשך המאמר שלו, מודה אבו מאזן, שהוא מתכוון להתמיד בסכסוך עם מדינת ישראל מתוך העמדה המשופרת החדשה שישיג באו"ם — "מדינה פלשתינית". וכך הוא כותב: "כניסתה של פלשתין לאומות המאוחדות, תסלול עבורנו את הדרך להמשיך את תביעותינו ממדינת ישראל באו"ם, בגופים האמונים על זכויות אדם ובבית הדין הבינלאומי לצדק".

בלשכת ראה"מ מזכירים, כי קו הפעולה של אבו מאזן בשנתיים האחרונות, היה להימנע מלהגיע להסכם עם מדינת ישראל. מהסיבה הזו הוא התחמק מקריאותיו החוזרות ונשנות של נתניהו לשבת יחדיו לשולחן הדיונים.

כמו כן מסיבה זו, הוא דרש את הקפאת הבנייה בהתנחלויות כדרישת-קדם למשא ומתן, דבר שהוא לא עשה מעולם קודם לכן, ב-18 השנים של המשא ומתן הישראלי-פלשתיני. ולמרות התקדים השלילי החדש, הוא לא נכנס למשא ומתן גם במהלך ההקפאה.

כדי להימנע מתהליך אמיתי, עזב את שיחות השלום בספטמבר האחרון. כמו כן לא היו לו שום נקיפות מצפון להגיע להסכם עם החמאס, המסרב להכיר בקיומה של מדינת ישראל, ומסרב לנטוש את דרך הטרור.

בהתבסס על מאמר זה של אבו מאזן, לא ניתן איפוא אלא להסיק שיושב ראש הרשות הפלשתינית, החליט להפנות עורף אפילו ליומרה כאילו הוא הולך בדרך השלום, ובמקום זאת, בחר באסטרטגיה של הקמת מדינה פלשתינית, וניצול העמדה המשופרת כדי לנהל מלחמה דיפלומטית ומשפטית נגד מדינת ישראל.

בלשכת ראה"מ מסכמים ואומרים בדברי הרקע שפירסמו לתקשורת: ממשלת ישראל נשארת מחוייבת לפתרון שתי מדינות, שיביא לסיום הסכסוך. למרבה הצער, נראה שאבו מאזן בחר בנתיב אחר.

ניתן לראות בצורה ברורה, כי בכל פעם שהמשא ומתן התקדם, בחר אבו מאזן לברוח לאחור. בקטע הזה היה לו מורה טוב: כך בדיוק נהג יאסר ערפאת. פרטים אצל אהוד ברק (בועידת קמפ דיויד 2000 — ערב פרוץ האינתיפאדה השנייה).

ברק בכותרות

ריטואל קבוע: גם השבוע נמצא אהוד ברק בכותרות השליליות

אפילו בשבוע כה צפוף ומלא אירועים: נכבה, ההדלפה של עוזי ארד והנאום המדיני בכנסת של נתניהו, מצליח אהוד ברק להכנס ולתפוס גם כן כותרות משלו. נדמה שאין שבוע בו לא מוזכר אהוד ברק בפרשה כזו או אחרת. אין בור אליו לא נפל, ואין כותרת בה לא זכה. ברק כבר טעם מהכל, ועדיין הכותרות רעיבות לעוד ועוד סיפורים אודותיו.

שלשום הציל עוזי ארד את אהוד ברק, בכך שנטל ממנו את הכותרת הראשית עקב ההדלפה. אם לא הוא, היה רק הנושא של ברק מעסיק את כל התקשורת. הביקורת שמתח עליו מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס היתה חריפה במיוחד. "ברק פעל בניגוד לנורמות" קבע המבקר. שר הביטחון לא פעל למניעת ניגוד עינינים כאשר העביר את מניותיו לבנותיו, שלושה ימים בלבד לפני כניסתו למשרד הביטחון.

הפרשה החלה לפני כשנה וחצי, לקראת סוף 2009. באחד מכלי התקשורת פורסם תחקיר, לפיו העביר ברק את החברה הרשומה על שמו, "אהוד ברק בע"מ", לשלושת בנותיו. ההעברה נעשתה עקב מינויו של ברק לתפקיד שר הביטחון, כדי להסוות לכאורה את פעילותו העסקית. לפי החשד, מאז מינויו של ברק לתפקיד, הכניסה החברה כמה מיליוני שקלים. לאחר חשיפת הפרשה קבעה הוועדה לביקורת המדינה כי על המבקר לבדוק את הנושא.

בדו"ח השנתי שפורסם השבוע, קבע מבקר המדינה כי "פעולותיו של ברק לא עלו בקנה אחד עם נורמות ציבוריות שמצופות משר או ממועמד למשרה שכזו". בלשכת ברק דחו את הביקורת וטענו כי אין ניגוד עינינים.

עורך דינו של ברק, רם כספי, אמר כי התקשורת ניפחה את דו"ח מבקר המדינה בעניינו, משום "שהיא אוהבת לשנוא את האיש". לדבריו, "אין במעשיו של ברק שום אבק פלילי ושום ניסיון לסדר את המערכת. הכל היה כשר לגמרי והפרשנות התקשורתית, כהרגלה, עושה לאיש עוול".

כספי הוסיף כי "המבקר קבע שכל הכספים שנמשכו מהחברות הועברו לשר הביטחון ברשות, בהיתר ובהסכמת משרד המבקר". "איני מבין מדוע התקשורת משמיטה מידע חשוב כל כך. גם אם שונאים אדם — יש להגיד את האמת".

ובדיוק בהקשר הזה של הסלידה מברק, יש לחזור שוב שבוע לאחור, ולהביט גם קדימה לבחירות הבאות. הפרטים מיד.

עצמאות הליכוד

אפשרות ריאלית: המפלגה החדשה של ברק תתמזג ותצטרף לליכוד

גם בשבוע שעבר זכה ברק לכותרות רבות, והפעם עקב השקת המפלגה החדשה — עצמאות. התיאורים על המפלגה, התפריט העשיר שהוגש בארוע, ההכרזה והסמכויות הבלתי נגמרות של היושב ראש, סוקרו מכל עבר.

ברק עצמו הסתובב מדושן עונג בארוע. הוא היה משוחרר וחופשי, והרשה לעצמו להתבדח מעבר להומור העצמי שיש לו. סוף סוף הוא יצא לדרך עצמאית ללא הכבלים (והאיתן כבל) של מפלגת העבודה. סוף סוף הוא יכול לעשות מה שירצה עם תקנון המפלגה וללוש אותה כרצונו לכאן או לכאן.

יחד עם ברק הגיעו ל"עצמאות" ארבעה חכ"ים נוספים, וכן פעילים וותיקים מהעבודה, שהמגיעים בעיקר מ"ההתיישבות העובדת" — ה"מפאייניקים". ברק לא חיפש הרבה מידי אנשים. הוא רוצה מפלגה קטנה, מועצה קטנה וועידה קטנה. הכל בקטן. יש לו תוכניות רבות קדימה.

התקנון שאושר מעניק לברק את כל הסמכויות הניהוליות, הארגוניות והפוליטיות. כך לדגמא: אם במוסדות המפלגה יש שוויון בהצבעות, דעת היו"ר קובעת. יו"ר המפלגה הוא גם יו"ר המזכירות, ושמורה לו הזכות להגיע להסכמים פוליטיים בעל פה ובכתב, ללא קבלת אישור של המזכירות, המועצה או וועידת המפלגה.

ולמרות התקנון שהוא כולו בדמותו של ברק, רווחה במערכת הפוליטית ההנחה, כי גורלה של מפלגת העצמאות לא ייקבע במוסדות המפלגה. גורלה הפוליטי ייקבע במרכז הליכוד ערב הבחירות הבאות. ברק, כמו נתניהו, קורא סקרים וגם הוא יודע שהמפלגה החדשה שהקים לא תוכל לעבור את אחוז החסימה. איש לא יודע היכן בדיוק ממקומת המפלגה הזו מבחינה מדינית, וגם מעמדו הציבורי הירוד של ברק, לא יוסיף לו תומכים לקראת הבחירות.

המצב הביטחוני אמנם טוב יחסית, אבל הציבור לא מעניק לברק את הקרדיט, כפי שהוא מעניק בדרך כלל לשרי ביטחון. ברק כמו עמיר פרץ נחשב לשר ביטחון לא פופולארי, הרבה בגלל אורח חייו והמגורים במגדלי אקירוב. כל מה שהוא עושה, מתקבל רע בציבור. המקום היחיד בו ברק מקבל מעט כבוד הוא במפלגת הליכוד, בקרב החברים הנמצאים בימין המתון, נוסח מרידור. קבוצה זו רואה בברק את המטרייה של נתניהו, המאפשרת לו לקבל מעט הכרה מדינית בעולם ובעיקר בוושינגטון.

כל זה מוביל להערכה כי ברק ינסה להגיע לסיכום פוליטי עם נתניהו, ערב הבחירות הבאות, לרוץ ברשימה משותפת — ליכוד ועצמאות. היה אפילו מי שנתן שם למפלגה החדשה: "ממשיכים ברשימה הלאומית הליכוד והעצמאות". על פי תיזה זו, ישוריין מקומו של ברק בחמישייה הפותחת.

הוא לא יקבל את המקום השני, כדי לא להכעיס את חברי הליכוד אבל יקבל מקום בחמישייה. בהמשך יקבל חד מחברי העצמאות (שמחון) מקום בעשירייה השנייה, עוד אחד (וילנאי) בעשירייה השלישית והשתיים האחרות — וילף ונוקד בעשרייה הרביעית והחמישית.

בליכוד לא יריבו עם נתניהו על כך. בשונה מהעבודה, יש בליכוד כבוד למנהיג ולעומד בראש הרשימה. אם כך יקרה, אפשר לסמן את ברק כמועמד הליכוד גם לאחר הבחירות הבאות לתפקיד שר הביטחון.

"אנשים חושבים"

אין הפתעות: מהו העיתון הנחשב לאמין ביותר על הפלשתינים?

מחקר חדש קובע כי הפלשתינים שמחוץ ליהודה ושומרון, סומכים על העיתונות הישראלית יותר מהתקשורת הפלשתינית. המחקר שהוצג במועדון העיתונות בנתניה, מעלה כי הפלשתנים רואים בתקשורת שלהם תעמולה, בעוד התקשורת הישראלית נתפסת כיותר אמינה ומהירה.

במסגרת המחקר רואיינו 150 פלשתינים, בהם בכירים מהרשות. מהראיונות עולה כי הפלשתינים לומדים מהתקשורת הישראלית, מה חושבים עליהם הישראלים ומה הם חושבים על הסכסוך האיזורי.

וכצפוי — כאשר נשאלה השאלה — איזה כלי תקשורת אהוד ופופולרי ביותר עליהם, השיבו רובם כי עיתון הארץ בשפה האנגלית, הוא החביב עליהם. למעלה ממחצית מהנשאלים אמרו כי ביטאון השמאל נתפס בעינהם כביטאון ליברלי המשקף נכונה את המתרחש באיזור. מלבד זאת סיפרו כי יש פלשתינים העומדים בקשר עם הכתבים בעיתון הארץ.

לצד התקשורת הישראלית, מעדיפים הפלשתינים את רשת אל ג´זירה בשפה האנגלית, הנתפסת כאמינה יותר מזו המשודרת בשפה הערבית.