עוברים יומיים מתקשר מתווך. " איך הגעת אלי", אני שואלת," אה, אני חבר של גיסך, מהכדורגל" . יש לו לקוח, והוא חייב להראות לו את הבית היום בשעה שש ורבע אחר הצהריים. "מצטערת", אני אומרת, "אני לא בבית". "אז איפה בעלך", הוא שואל ואני עונה לו " מפרנס אותי".  טוב, בסדר, אני מבקשת מהאיש שלי שיגיע עד שש ורבע כי יש קונה, אולי...ואז מגיע האיש שאישי תיאר בחדות ובבהירות:  חולצת טריקו מהוה, רואים לו את כל הלב השבור והשעיר, ואת המתנה מזהב שאשתו תלתה על צווארו כדי שלעולם לא ישכח מי הוא, טלפון, סיגריות ומפתחות ביד שמאל,  וכרס מפוארת ששומרת על החגורה שלא תשתזף. כשהאיש שלי שואל איפה הקונה, הוא מקבל תשובה מעניינת,  "אה, לא, קודם אני יִראה, ואז אני יביא אותו", אומר המתווך המהודר. אמנם אישי הוא איש חסון, אבל בזמנו הפנוי  הוא עדין, מנומס ונעים הליכות, ועל כן מציע לאיש שיבוא מחר עם הקונה. "כשגילי תהיה זה יהיה הרבה יותר טוב", ומלווה אותו באדיבות מהר מהר אל השער.

היום הגיעו מתווכים שכבר היו כאן עם לקוח חדש והחבר שלו, כי אשתו ילדה לפני שבועיים. יחד איתם מגיע חבר אחר של גיסי המתוק (איזה בחור חברותי), מתווך (אלא מה) שפוצח בבדיחה תפלה ומביכה: "מה, בטח, אנחנו ישבנו ביחד באבו כביר", ועוד מזדנב מחרה אחריהם המתווך והשרשר המהודר.  כולנו מטפסים במדרגות, עולים יורדים, פותחים סוגרים. וכולנו יחד צועדים קוממיות אל השער. המתווכים הוותיקים  מביטים בי במבט מתוסכל ונכלם. המהודר גנב להם מתחת לאף את הלקוח. "טוב", אני אומרת, "אם  תעלה השאלה מי קדם למי, אני תמיד אוכל להעיד שאתם הייתם קודם".  פתאום מסתבר לי שיש עולם שלם של ציד וגזל שלא ידעתי עליו בכלל, ושדה הקרב הוא אצלי בחצר. מה למדתי עד כה -  שנימוס ואדיבות זה חשוב, אבל לא בטוח שזה מקדם המכירות הכי יעיל. שבעצם חלק מהזמן אני כנראה מראה את הבית לאנשים הלא נכונים. טוב. מחר יום חדש ואמורה להגיע איזו גברת מתל אביב. אני אופטימית.