עתה היה זה הרופא שנטל את רשות  הדיבור"בתכם אושפזה  בשל  פגיעה  ברגל, היא החליקה ונפלה,הפגיעה אינה חמורה ,אך מחייבת אישפוז בבית החולים." ג'ודי לגמה מלוא ריאותיה אויר, מתנשמת בכבדות. ידיה רעדו. היא נירגעה רק משהבטיח לה הרופא כי הבת תשוחרר בימים הקרובים, וכי הפגיעה אינה קשה.עתה שבה המורה  והסבירה להורים, כי מורה מבית הספר  שוהה בינתים  ליד מיטת ביתם. לבסוף, הם היסלקו מהבית, שני השליחים,אך לפני שעזבו ,שב הרופא והבטיח בפעם המי יודע כמה, שקאדו  תישלח בתוך ימים ספורים הביתה. אדם הציץ בפני אשתו , והתנצל בפניה "אני לעולם , שומעת?, לעולם לא אטיל עוד ספק ,ברגשות  האם שלך ,אלה שלא היטעו אותך .אך בכל זאת, "המשיך להתפלא, "החוש  הזה שלך, את מודה שנדיר לחזות כך פציעה ,מאידך, הדבר קרה, וזו עובדה, ואת צדקת למרבה הצער".הערכתו לאשתו גברה עוד יותר לאחר המקרה.  עתה שבה ג'ודי והיתה  לאשה הפעלתנית שהכיר משכבר הימים.היא מיהרה לחשוב כיצד להתארגן, בשל המצב החדש שהתהוה בחייהם. על פי הוראותיה ,הכין הבעל בקבוקי אוכל לשיר .הוא הניח את מיתקן חימום   הבקבוקים ,במקום שהורתה לו אשתו ,ממש בסמוך למקום מישכבה.עוד הוסיף והכין את החיתולים שידרשו לאשתו על מנת שתוכל להחליף לשיר ככל שידרש. סמוך למיטה העמיד  קערת מים וצמר גפן לניקוי.ג'ודי העיפה מבט של שביעות רצון ."כך אצליח  לטפל בקטנה כשאתה תיעדר מכאן, ותהיה אצל קאדו.  אני לא אצטרך להתאמץ יתר על המידה, עד שתימצא לי עזרה נוספת מבחוץ, מישהי שתוכל לעזור לי"אמרה.  אמרה , ולא ידעה כי נביא וידע?, אך... נמשיך, באדם, הבעל המסור, שסים להכין את הקפה והכריכים מעוררי התיאבון.  מהם אף נטל לעצמו ביד רחבה, בטוח שבתו תשמח שם, בבית החולים על האכל הביתי, שיניח לפניה. "אל תשכח אותן,  את הסוכריות"קראה ג'ודי לעברו, והוא הינהן בראשו לאות  כי הן  נימצאות כבר בתיקו. "סוף סוף חזר לו  הצבע ללחייך" מילמל לעבר אשתו ,ושם פניו אל המכונית.   בקלות רבה, מצא את חדרה של בתו במחלקת הילדים  שבבית החולים. הבת ישנה ,ורגלה היתה נתונה בסד מיוחד ,שהיה מחובר בכבל  לוו,שבקצהו מישקולת.אדם הודה  למורה שליותה את בתו, על שששמרה עליה עבורו, ואירחה לה לחברה עד לבואו.    מפיה זה התברר לו, לאב המודאג,כי שריר נתפס לילדה הרגל, והרופאים מהיאים למתיחתו מחדש. היא סבלה כאבים עזים", סיימה את דבריה ושניהם ניפרדו בלחצת יד אמיצה,כשאדם שב ומוצא עצמו מודה למורה מקרב לב. עכשיו הכין עצמו ללילה,יודע כי עליו להיות ערוך ומוכן לכל קריאה שתשמיע . הוא ערך את כיסאו בסמוך, מניח את הסוכריות הכריכים בסמוך, מביט בכאב בפניה המיוסרים  של קאדו. כאבה הסתמן לו בפניה, שהיו מתעוותים בשנתה,גוזרים את ליבו של האב לגזרים.  הוא ביקש לשמח אותה והניח ליצידה את חולצתה הבלויה והמסמורטטת, שהיתה אהובה עליה במיוחד,ובלעדיה התקשתה להירדם.  היא כינתה את חולצתה בשם:"חולצה חמודה", ולא הסכימה להחליפה בעד כל הון שבעולם. הוא גיחך כשניזכר איזו מהומה עוררה פעם,  כשנעלה החולצה ואבדה. למרבה המזל,  נימצאה החולצה וכך נימנעה בביתם מילחמת עולם   שהיתה ודאי פורצת  מצד בתו  הלוחמנית. יש לציין, כי לג'ודי ואדם, נמצאה להם עזרה מבני משפחה, שסייעו להם ככל יכולתם,  בכל התקופה הקשה הזו, שעשתה הבת בבית החולים.  ועל לנו לשכוח, כי ג'ודי אמורה היתה דוקא באותו זמן, ועל פי הוראות רופאה, להיות במנוחה מוחלטת או קרוב לכך,  כשהריון יקר ערך עומד כאן על הפרק, וטיפול בשיר הפעוטה, ובקאדו  שסוף סוף עשתה זאת ושבה הביתה, "חדשה  ומרצת יותר משהיתה," כפי שהקניט אותה אדם באהבה רבה. וג'ודי,  הצליחה, בג דול. היא התחזקה והלכה, עד שדוקטור גיבעון, התיר לה ,לעשות זאת, והיא בהנאה עצומה, ירדה אט אט מהמיטה. באישור  זהיר של הרופא, זהירה ככל שתוכל ואט אט,  החלה לערוך גיחות קצרות אל מחוץ לבית. בטנה החלה להתעגל, להתמלא, ויום אחד זה הגיע ובא. קאדו אמרה לה שגם היא  רוצה להיות בבטנה, "גם אני אמא, אצא מהבטן שלך" שבה ושיחקה קאדו עם ג'ודי אמה,מגיחה מתחת לשימלת האם, כמו בימים שהיתה קטנה, וג'ודי כמובן, הניחה לה לשחק כרצונה,מודעת לצורך של קאדו לקבל חיזוקים, ודוקא עכשיו. אך,   היתה גם הפעם  ההיא, שהיתה להורים, קשה כשאול.  הפעם ההיא, שגרמה לה לג'ודי,  שתבכה בדמעות שליש. ההורים לא זכרו אפילו, מהו היה הדבר, זה שעורר את זעמה של הבת. א6ך יום זה לא ישכח לעולם. הם ניתקפו חלחלה, באותו הרגע, שקאדו הטיחה בהם, בזעם אדיר:"את לא אמא שלי, ואתה, "הצביעה צורחת לעבר אביה, "אתה לא האבא שלי .אני אלך מכאן לחפש לי את האמא האמיתית שלי". לב ההורים ניצבט. הכאב שגרמה לשניהם  האמירה הבוטה הזו, היה נורא,מכה בהם,צורב בבשר.    ובינתים תודה לקוראנו ונישמח ונודה לממליצים עלינו הלאה מאין חבר מביא חברה. תודה ולהתראות לבינתים.