"כשהחיים מפרידים ביניכם לבין האנשים היקרים לכם צריך לשמור חזק, ולנסות להבין איך זה להיות בנעליים אחד של השנייה לנסות לחשוב מה אתם הופכים להיות ולחשוב שיש דברים שתמיד יישארו אותו דבר"

                                                                                                            (להיות אריקה, עונה 2 פרק 3)

ככה מסתיים הפרק השלישי בעונה 2 של אותה סדרה שדברתי עליה בפוסט הקודם. וכן עבר המון זמן מאז שכתבתי. מלבד המון שינויים שעברתי בחיים היתה לי סוג של חסימה, כתבתי עשרות פוסטים שמצאו עצמם בסל מחזור.

אבל הפרק האחרון של להיות אריקה שצפיתי בו הצליח לפתוח כמה מחסומים.

בתקופה כלכך מבלבלת בה החלפתי לא מעט עבודות בניסיון למצוא את עצמי, תלאות עם הסרט שה' כבר לא יעזור לי, חברותיי התחילו למצוא את עצמן אט אט במערכות יחסים מחייבות.

אין לתאר עד כמה אני מאושרת ושמחה בחלקן, אני מפרגנת ומאחלת לכל חברותיי וחבריי זוגיות מאושרת ובריאה הבנה וכמובן אהבה גדולה, מכל הלב, באמת.

ובאותה נשימה,לא יכולתי שלא להרגיש קצת מוזנחת.

עכשיו שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא לבד, אני כל הזמן מוקפת באנשים טובים ואוהבים וישנן החברות הרווקות שתמיד כיף לצחוק ולרכל  איתן על בחורים ברוטשילד, אבל חברה אחת, הטובה ביותר, מהלא רווקות מסיבותיה שלה הולכת ומתרחקת.

כבר כמעט חצי שנה שלא ראיתי אותה, דברנו תמיד כמעט ביוזמתי ותמיד הבטיחה שתשתדל. אני לא סתם אומרת שהמילה "להשתדל" היא עבודה בעיניים. היא הבריזה לי כבר שלוש פעמים, תמיד עם סיבות מוצדקות, אבל עמוק בפנים היא יודעת כמעט כמוני שאם רוצים, מצליחים.

אז התמלאתי בכעס, וחשבתי על זה שאני כבר לא מנסה, ושאם היא תתעורר בודדה היא יכולה לנסות למצוא אותי. באמת כעסתי אבל זה לא כי אני רעה, אני באמת מתגעגעת אליה.

 לא ייאמן כמה הסדרה הזו ממשיכה לגעת בי, בסדרה אריקה מרגישה שהחברה הכי טובה שלה ג'ודית מתרחקת ממנה בגלל התינוק החדש שיש לה וכי ג'ודית לא סומכת אליה עם התינוק שלה, בסופו של דבר אחרי שאריקה חוזרת אחורה בזמן, עם התינוק ומבינה כמה זה מסובך וכמה יש רצון לאימהות שיבינו אותם, אני מבינה קצת יותר את אותה חברה הכי טובה שלי מכיתה ג.

אני יודעת שהיא עוברת הרבה, ושנתה מסלול בקריירה שלה ונכנסה עמוק במערכת יחסים עם בן זוגה, ואין מי שיותר מפרגן לה ממני דווקא כי אני יודעת כמה קשה היא עבדה על זה, ואני רק רוצה להיות שם בשבילה, וזה נורא עצוב להבין שהיא כנראה בשלב הזה לא יכולה להכיל אותי בחיים האלה שלה.

אני גם יודעת שכשאם ומתי שאראה אותה זה יהיה כמו תמיד אבל אני פשוט מקווה שזה יקרה כי אני ממש מתגעגעת אליה.

וגם לג'ני, שאני לא מאמינה שעברו 11 חודשים מאז שנפרדנו, ועדיין יש לי חור ענק למלא.

ההתנדבות בגליל ים ממלאה מקום קטן, שנותן לי המון המון אושר להיות עם הכלבים ולתת להם אהבה שהם כלכך צריכים ורוצים. זה כמובן לא אותו דבר, כמו שאף חברה בחיי היא לא כמו אותה אחת שכנראה גם קצת הלכה לאיבוד בקניון אחר...

ושלא תבינו אותי לא נכןוןהפרק נגמר כשאני בוכה בטירוף

אולי זה זמן לפקוח עיניים ולהבין שבדיוק כמו שדילן שר הזמנים אכן משתנים.....ואני אולי כבר לא ילדה שהלכה לאיבוד אלא בחורה שמחפשת הכוונות בתוך האייפון שלה....(רציתי להגיד מודיעיון אבל זה כלכך נייטיז) וצריכה גם מישהו להחזיק ביד השנייה...

(מתוך "השומרים")

i want to hold ur hand

מתוך הסרט מעבר ליקום across the universe

(קאוור של החיפושיות כמובן)