כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    המגירה השמאלית שלי

    ארכיון

    0

    שלח לי שקט

    1 תגובות   יום שישי , 20/5/11, 19:23

    כשהייתי ילדה, בבית הספר היסודי, אחד משירי המורל המקובלים היה "הפגנה, לא חשוב על מה". לפני כמה שנים נזכרתי באמירה המטופשת הזו כשישבתי על הדשא של אוניברסיטת תל אביב בטקס כלשהו, יתכן שהיה זה יום השנה לרצח יצחק רבין, ומולנו נאם יושב ראש אגודת הסטודנטים. המסר הכולל של הנאום היה "לכו להפגין". לא משנה באיזה צד של המפה הפוליטית אתם, במה אתם מאמינים ולמה אתם מתנגדים – צאו לרחובות והביעו מחאה. לא חשוב על מה. לאחרונה שוב חזרתי ליסודי בעקבות מאמרי דעה כאלה ואחרים ב"הארץ", ששאלו, על רקע ההפיכות במדינות השכנות, מדוע במדינת ישראל כיכר השוק ריקה. ריקה ממה? לא חשוב ממה. ריקה.

    אלא שהכיכר, הקונספטואלית, אינה ריקה כלל וכלל, אלא גועשת ושוצפת בהפגנות "לא חשוב על מה", והכיכר הוירטואלית – על אחת כמה וכמה. רק תזרקו משהו שאפשר להיות נגדו, ומיד יימצאו לכם אנטיביסטים, מפגינים עם שלטים או על קירות הפייסבוק (סוג מחאה שזילזלו בה עד לא מזמן, אך לא מאז המהפכה במצרים). נגד עליית שכר לימוד. נגד עליית מחירי הדלק. נגד עליית מחיר הביטוח לאופנועים. כולן אכן מטרות נעלות ועמוקות שאין כמותן. וכן, גם נגד הכיבוש. נגד ציון הנכבה. נגד הגדר. נגד הזרים. נגד הימין הפשיסטי. נגד השמאל הנגוע בשנאה עצמית. נגד הממשלה. נגד הממשלה, אבל מהסיבות האחרות. ועם האנונימיות של המרחב האינטרנטי, האנטי הזה לובש בגדי שנאה הדוקים. עכשיו אפשר ממש בקלות גם להיות אנטי וגם לפרוק קצת אגרסיות וסאדיזם, לפחות מילולי. והאופנה החדשה: חרמות. שחקנים מחרימים את התאטרון באריאל. המדינה מחרימה אומנים שלא שירתו בצה"ל. ארגוני ימין קוראים להחרים את יוני רכטר כיוון שהשתתף בטקס זכרון ישראלי-פסטיני. חוגים מסוימים מחרימים את עמוס עוז כיוון ששלח הקדשה לברגותי. השמאל הרדיקלי קורא להטלת חרם בין לאומי על מדינת ישראל.

    הרבה יותר קל לנו להגדיר את דעותנו על דרך השלילה מאשר על דרך החיוב. קל, ושגוי. כתוצאה מדרך המחשבה הזו, מפלגת השלטון בישראל היא בעיקר אנטי-פלסטינית (אבל לא כל כך ברור מה המטרות שלה ובעד מה היא), והמפלגה הגדולה השניה היא בעיקר אנטי-מפלגת השלטון. השמאל בישראל, מאידך, הוא נגד הכיבוש. וזהו. כמעט ולא נשמע ממנו שום תוכן אחר.

    רק מדי פעם קמים פה ניסיונות אמיתיים של עשייה פרודוקטיבית, לא מתוך התרסה אלא מתוך רצון אמיתי לחיות כאן בשלום ובבטחון, כמו יוזמת ז'נבה או היוזמה להכרה במדינה פלסטינית. על האחרונה חתומה, בין השאר, חנה מרון הדגולה. לפני 40 שנה היא נפצעה קשה בהתקפה מחבלים על מטוס אל על במינכן, ורגלה נקטעה. היום, היא אומרת, היא רק רוצה להנות מהמשפחה שלה ומחתיכת השוקולד שלה. לשם כך, היא מאמינה, ישראל צריכה לתמוך במדינה פלסטינית בגבולות מוגדרים מבוססי '67. מפגיני ימין קוראים לה גיס חמישי. אחרים, בשמאל דווקא, כועסים על הרצון הכל כך אנושי שלה, כל כך טבעי, להנות ממה שיש לה בחיים: "בסיפור של מרון ה"אנחנו" הם אלה ש"חתיכת שוקולד" מחכה להם בבית, ואילו ה"לא אנחנו" הם אלה ש"חתיכת שוקולד" לא מחכה להם בבית. בסיפור של מרון "שלום" הוא לא עניין של צדק ושוויון, אלא של הנצחת פערים". (אלון עידן, "הארץ"). בסיפור של אלון עידן אין מקום לאנשים שרוצים לחיות בשלום ובשקט, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, אלא רק לעושי מהפכות.

    אל תבינו אותי לא נכון. יש מהפכות צודקות ומחויבות המציאות. יש פעמים בחייו של כל אדם שהוא מוכרח להביע מחאה, וגם לפעול בכל האמצעים שיש בידיו, לנגד עוולות ואי צדק. גם מי שטוב לו ושמח בחיים, אם ישתוק לנוכח אי צדק שנעשה לאחרים, בסוף לא יהיה מי שידבר בשבילו, כשאי צדק ייעשה לו. אולם גישת המהפכה המתמדת, הבלתי נגמרת, שהופכת להיות מטרה בפני עצמה, דומה בעיני מאוד לגישת המלחמה המתמדת, שהיא מטרה בפני עצמה במשטרים פשיסטיים וכוחניים. את המשוואה הזאת הדגים היטב גדעון לוי, שפירסם לאחרונה מאמר בשם "המפוח כמשל", ובו כתב "לעתים, שקט הוא אכן רפש". היישר מתוך המנון בית"ר של ז'בוטינסקי "כי שקט הוא רפש/הפקר דם ונפש / למען ההוד הנסתר". גם אצל זה וגם אצל זה, שקט הוא קורבן בלתי נמנע, ותמידי, על מזבח העקרונות.

    אהוד ברק אמר פעם, מזמן, שלו היה פלסטינאי סביר להניח שהיה טרוריסט. אכן סביר להניח. אני יכולה לחשוב גם על כמה טרוריסטים שיכלו להיות אהוד ברק, לו היו נמצאים בצד הנכון של המתרס. יש, לעומת זאת, פלסטינאים שלמרות התנאים הקשים שהם חיים בהם לא היו לטרוריסטים, אלא לאנשי משפחה שקטים שמנסים למצא את האור במעט שיש להם וחולמים על עתיד טוב יותר, ויש ישראלים שמנסים לקדם הסדר שלום, שיאפשר להם לחיות בשלווה ולא לפחד על חיי ילדיהם. חבל לזלזל בהם. לו היו כולם כאלה, היינו במקום הרבה יותר טוב. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        2/6/11 21:22:
      מאוד אהבתי. זה נשמע כמו משהו שאני אגיד...