קראתי את הראיון עם חיים חפר במוסף החג של מעריב. לעיתים יש צדק פואטי בזיקנה. היא מסירה מסיכות ומפשילה שרוולים. גסות רוח לא צריכה עוד להתחפש וגזענות לא מרגישה צורך להתכסות. וכך, בגיל 81, על סיגר קובני וארבע כוסיות וויסקי ביום חיים חפר מרגיש משוחרר בהרבה. פיו שוצף מרגליות והוא כולו מלא עזוז וחיוניות.

זה מתחיל מעמיר פרץ אותו הוא מקטלג כ"בחור ממרוקו שרצה לקבל הצדעות". לאחר מכן הוא מעמיק לתורת גזע רצינית, תוך שהוא מלמד ומבאר כי המרוקאים הם בעצם "שבט ברברי שהתגייר. כשהפגינו מתחת לבית שלי הם שרו שירים ערביים וגם דפקו בדרבוקות". לבסוף, הוא מקנח בקינה השמורה לקשישים אצילים, על אותה "חבורה מזרחית שיש בה עצב רב על כך שהגבעתרון קיבלה פרס ישראל". גזענים, מסתבר, אינם מתים אלא רק מתגלים.

כצאצא ליהודים יוצאי רוסיה ופולניה חשבתי בתחילה להתפלמס עם חיים חפר אודות האפשרות שגם דמם של יהודי מזרח אירופה אינו כחול כפי שהוא מעריך אך ויתרתי. חלוקת הציונים ליוצאי עדה זו או אחרת על פי פרשנות כזו או אחרת של מקור יהדותם היא מטומטמת וחסרת טעם. התפיסה ההיסטורית לעומת זאת ראויה לעיון. יונתן גפן, בכיין מרוקאי ידוע ופעיל בקשת הדמוקרטית המזרחית, הרים גבה בשבוע שעבר (אצל יאיר לפיד) על כך שהגבעתרון, מקהלה קיבוצית חביבה אשר "המציאה ישראל של סשה, ומישה ופישה, ישראל של מוסיקה רוסית, ללא עדות מזרח וללא ערבים" הגיעה לכדי זכייה בפרס ישראל. אלא שבעוד יונתן גפן רואה בכך סוג של בדיחה, חיים חפר באמת ובתמים שייך לאותה ישראל דמיונית. ישראל שבה הפלמ"ח הוא אות ומופת לצניעות, השכלה ונקיון כפיים, עם "דוניה שרוצה להתחמם והולכת אל המ"מ", עם קיבוצים עמלים ללא קניונים ועם סוציאליזם פטריוטי ורומנטי. את האחרים, שאינם כמוהו, הוא מכנה בורים או מושחתים. את הערבים והמזרחים הוא בכלל לא סופר אלא אם כן טרחו והתנקו במכבסה היחידה שבאמת נחשבת, הפלמ"ח.

אחת מפנייה הנסתרות יותר של הגזענות היא הנוסטלגיה. רטרוספקטיה מלאה ערגה לסביבה שמעולם לא הייתה קיימת ושבמרבית המקרים משמשת כסות למציאות אחרת, רעה, אכזרית ואמיתית בהרבה. המונים בארה"ב מתגעגעים לשנות החמישים, בהן הכל היה כה לבן, נוצרי ונחמד. מחוץ לגטאות השחורים או למרכזי הערים כמובן . אירופה הקלאסית כמהה לימים בהם פלשה למדינות וסיפחה קולוניות ולא נפלשה בעצמה על ידי מוסלמים ואפריקאים. גם אצלנו, מסתבר כל פעם, נותרו כמה קשישים מלאי כיסופים. אני לא יודע אם יש טעם לפוצץ לחיים חפר את הבועה ולהעמידו מול מראה, אבל אני, לפחות, לא חולק עמו שום נוסטלגיה.