מצעים לבנים-לבנים (מחשבות על תכריכי-אהבה וחבלים שקופים) מיטה גדולה מספיק לכל הצורות של כל השדים (שמתחפשים בתוכם, מלכות אסתר ואקדוחנים) אחת מונחת, רכה ועגולה-מטאפורית ואחד ששוכב שם ליד. היא מספרת לו במותן החלקה סיפורי ילדים על פיות ודרקונים, על קברים של חיילי-בדיל-ויעבור, קברים קטנטנים של חללים שאפשר למלא במילים. כמה זה מיותר לדבר, היא חושבת, ומדברת מן הפה ולחוץ לה בעצם שישתיק אותה כבר כשהוא אומר את השם שלה לאוויר כמו בונה מגדל-שמות-ונשימות לגור בו ביחד (שיישרף הכל בלחש, בנאי אחד אמר, תתחנני אלאאאיי). אצבע לאצבע הוא מחבר לה את השקט והם תופרים את עצמם זה לזו על הדפנות של הלב, כמו עושים מסגרת לכאב, תראי, הוא אומר, זה לא יכול עכשיו להשתחרר. את הרעש שיוצא כשהיא תוססת מבפנים רק הוא שומע כמו נחל אכזב שהחל מחדש לזרום, הוא מתרגש מצבעים אדומים שרוטטים בתוכה, כשהוא מסתכל לה בעיניים דרך הרחם. מתחילה בהם תנועה רכבות אדישות למגע דרך ארבעה אישונים עוברים כמה קווים כמו צורך, אימה, תאווה והתמדה. הגאווה רמאית, ככה היא גילתה, היא משרתת רק את הצורך להסתיר, היא לא צריכה את הגלימה הזו כשהיא ערומה. תמיד הייתה שם שרשרת זהב דקה-דקה, שעה-שעה שהנצנוץ שלה היה משנה עוצמתו בהתאם למיקומו ביחס לשמש ולכוכבים (על הירח הם לא מדברים, הוא מוציא מהם צעקות של זאבים). הוא מעביר אותה אל דעתו כשהוא מעביר לאורך כל השרשרת את האצבע כמו מסמן בה טריטוריות-של-רגש, סימון שמותיר חותם של רדיפה. היא משיבה לו בחזה עולה ויורד לאט, נשימה קצובה שהוא שומע בה תשובה לכל שאלות הלמה. הגירוי מועצם כשהם שניהם חלשים ומותרים זה לזו על פי ההלכה-העמדת-הפנים-נשארנו-בוכים-בלי-בית. היא רכה ולא מוגנת תחת מתקפת הזר הקרוב ביותר שידעה, הוא נשמט אל תוכה ונותן לה לראות אותו ישר, דלפון לבן, עשיר מכל אדם ונקי ממהלומות החוץ המסנוור, האכזרי ביומיומיותו. הם מודים זה לזו בלי מילים על האור שעובר וחוזר כמו הד בין שתי זוגות העיניים שצבען הופך שקוף עד שכל הנימים חשופים ואפשר להם לראות מבעד לחרבות שהם שניהם מסתירים, כל אחד מתחת לצד שלו במיטה, שתי חרבות-תאומות, התעלמות ומניעה. וארס מפעפע שהם מוצצים מיד אחרי שהם מכישים זה את זו. שני פתנים שחורים. היא תמיד בוכה כשהוא מתחיל לבוא בה, באמצע היא צוחקת בעיניים שהוא מרטיב לה ברוק שלו באצבע ומספר לה על מידות של נפח ומשקל של דברים שבלב שלו שעושים לו כבד כל זמן שאין לו אותה ליד. ועכשיו כשהיא פה, הוא מקדיש לה את הדמעות היפות שלו ומרגיע אותה לא להיבהל מכל הצעקות שיוצאות לו מהפה החוצה כשהוא בעצם צועק על עצמו כשהוא שיכור ולא יודע מה לעשות עם המלל הלבבי הזה שהיא מניחה לו בכניסה לבית, זרים של קוצים מקטיפה. הם לא מדברים על המוות שהם עשו אחד לשנייה כשהם נסעו ליד, יש דברים שהשתיקה יפה להם עכשיו אפילו שזה היה נורא מכוער. הם שותקים על זה לטובת הכלל: על החיים ועד המוות. היא חושבת על זה שאנשים אומרים עד שהמוות יפריד בינינו, ואיך זה שאותם המוות-שבין-אדם-לעצמו ובין-א-דם-לחברו דווקא מחבר. וכשהוא בתוכה כל כך, זה תמיד נגמר בבכי הזה שהוא מביא לה, כמו כורה הפחם שעושה לחנהל'ה לבכות כל פעם שהם נפגשים ביער והוא אומר לה שהשמלה שהיא יפה יותר כשהיא מלוכלכת לכבודו בשאריות של דם. המכבים. היא שואלת אותו על הפלא הזה שמתרחש בה בעמקי הבכא והבכייה, איך זה שנקוות בה לחויות בו-זמניות בעיניים ובשפתיים תחתונות שנפערות ונסגרות בכוח המחשבה שלו, הרטיבות הזו שמתחוללת למולו משמחת את לבבו כמו שיין משמח לב אנוש ופצוע שהוא. היא הפלסטר שלו והוא היוד שלה. הוא נכנס בה לאט כמו שהוא מפשיט אותה במבט מכל המלבושים הברזליים שלה, מקדש אותה במעמד מכובד של רצפה שיוויונית ומאפשרת הקלה בעומס הקור שהם היו בו, ארבעים שנה במדבר. הוא רוכן אלי נחל ומשתק את התנועה המוחית שלה בלקיקה ארוכה של כריות נוגט. היא חופרת לו בשיער תשובות לשאלות של להיות או לא להיות בזמן הווה ועבר. הצפירה מתגברת ושניהם נעמדים דום. היא אמרה לו פעם שעומד לה עליו, הוא לא ידע אם לבכות או לבכות. הם מכירים עוד שביל, שביל ההכרח שכמו קערה מתהפכת מאלץ אותם לנקוט באמצעי מניעה-את-עצמם אחד מהשנייה. מניעה שתמיד מניעה עוד יותר את גלגלי הצורך ותחושת הכורח הבלתי נשלט. ברגע מיסיונרי אחד של גבר ואישה הם מזהים את הכוח הטמון בלהיות חסרי הכרה. זה עובר די מהר, גברת שליטה ואדון כניעה המתחלפים תדיר נכנסים לתמונה ומשבשים את מהלך העניינים כך שהיא מוצאת עצמה על הרצפה בחוויה של אין ואחרי שהוא עמד כל כך גבוה מעל לאדמה אפילו הוא נזרק אל המיטה באפיסה. היא מלקקת לו פצע עומד ומבקשת אותו להתפלל תפילת ערבית של הלב. לא ברור מי מחזיק את החליל ומי רוקד. עכשיו כבר חושך והוא חודר אל עומק התהום שהיא רטובה כל כך ומחזיקה לו בזרוע החזקה, הוא מתאפק ולא מכה אותה אפילו שהוא רצה. היא רואה כוכבים על הסדין שתחתיה מעולם לא חשבה שככה יותר לה להשתגע. הוא ניתק ממנה באחת ומשאיר אותה על רטט, שתמתין ההתענגות עוד קצת, בואי נישאר באזור הלא-מוגן. בפקודה היא שולחת אצבעות לתוכה ואחר כך מלקקת, טועמת את עצמה. הוא מתיר את החבל שסגר על פיו ולוחש שוב ושוב את שמה. למה היא כל הזמן בוכה? הוא מסמן לה בעיניים שהיא יכולה, שהוא מוסר לה מושכות דימיוניים והיא תופסת את קצה החוט הזה ונתלית כבענפים גבוהים ומשכיבה אותו לנוח קודם על הגב ועולה ונותנת לדברים לקרות לו מול העיניים הוא יודע שהיא נותנת לו מתנה מצמצמת פערים בין מה שחלם למה שעכשיו מה זה מטפטף לו על הבטן מתערבבת לו המחשבה הוא נמוג מהמציאות אל ההזיה המחזה חיה של חלום משכבר. לא קשה לה לשכנע אותו להסתובב וכשהוא על הבטן היא מציירת לו על הגב וגם מתחת ציורים שקופים עם לשון ורודה, וכשהוא כבר שקוע בחלום אדום היא נושכת בעדינות ומעירה אותו אליה במכה אחת הוא הופך אותה, מסתער- היה אפשר לומר אבל זו לא מלחמה, רק עוד קרב אחד קטן בו היא מנוצחת בהלוך ושוב ושוב הזה שלו, כמה חזק הוא יכול להיות בתוכה, עוברת בה מחשבה קצרה על איזה מן ילד הגבר הזה היה והיא מתכווצת בתחינה. כלום לא יכול להיות ממושמע עכשיו ונשמע רק צליל הפירוק והפורקן של איברים פנימיים. הוא כבר לא עוצר בעדו מלהגיע, על אף שהם לרוב מתענגים על השהייה וגעגוע. היא מפרפרת בצעקה שייתן לה, שייתן, שלא יחסוך ממנה אף טיפה של חיים במהומה לבנה. הכיווץ שלה הורס לו את הבריאות, הוא רוצה שהיא תצעק עודפם את השם שלו ובו-זמנית זה מכאיב לו שהם ככה. באוויר רק שני שמות באווירה בראשיתית של אדם וחווה. ויקרא לה בשם ויקרא לה בקול ויקרא לה שתמשיך ויקרא לה שרק היא יודעת אותו ככה וזה קורע אותו כי הוא ערום בגללה. ויקרע לה את השרשרת הדקה-דקה באותה שנייה שדברים לבנים מבריקים ודביקים יוצאים ממנו אל תוכה, מדבר בהצפה. היא לא מצליחה לשים את האצבע בסכר והיא כולה מימית בעצמה, מבקשת להרוות צימאון שבגרון, קצת על הבטן כמו שאנחנו אוהבים הוא אומר לה ואת השאר תשתי ממני, תשתי ממני, תשתי ממני. החדר הופך צמר גפן לבן מסמא. הוא עושה לה ששש אחד ארוך ומלקק לה את הדמעות בו בזמן שהיא נצמדת לו לחזה ומדברת אל הלב שלו שהיא שלו שהיא שלו שהיא שלו. ביד שלו נשארה שרשרת הזהב הקרועה. הוא שואל אותה אם זהב שומר ריחות, היא אומרת שהיא לא יודעת. הוא אומר לה שמעכשיו כן. ומחזיק בקצה השרשרת ובאצבעות יפות הוא מכניס את הקצה האחד החופשי אליה למטה שם, אל לוע הלביאה הרטובה שהיא. לאט לאט לאט השרשרת נדחפת פנימה עוד קצת ועוד קצת האצבע שלו מחוללת בה קסם שאין לו דבר וחצי דבר עם מה שהיא עברה שם בעבר. היא מלטפת לו את השיער וחולמת שיש לה עוד ידיים לעשות בו את התנועה הזו עוד ועוד. ובינות לזהב הדק, בחוליות השרשרת, מצטברים מים חיים של שניים, שתי לחויות. תנועת האצבע מתחילה אצלה תנועה חדשה של גלים עדינים. פעם היא קראה להרגשה הזו מין עצל והוא חייך והסכים לה. ועכשיו הוא מורה לה לא לזוז. את קצה השרשרת הוא מחזיק בפה ובאיטיות כמעט לא מורגשת הוא מושך אותה מתוכה. לאט.  לאט. היא מתאפקת לא לנוע וממלמלת את השגעת והשיגוע. אדוניי שפתיה מרקיד מרוב שזה חלש ומחליש אותה התנועה העדינה הזו של הזהב על פי הכוס הרועד. הוא שם את השרשרת בשקית ניילון קטנה ושקופה. ושומר עליה, קרוב ללב.

http://www.youtube.com/watch?v=7IyNPsWW3-4