ההתקדמות היתה מאוד איטית .כאשר העליה רצופה ברגרסיות ,בצבוצי יאוש , התפרצויות של תובנה והתנהגות נורמטיבית ,לפתע הסתגרות בקונכיה. לאט הוא החל לדבר ,כמו מים על הכירה , בהתחלה בעבועים קלים ולאט רצף. עדיין אין רתיחה מלאה .עדיין יש התכנסויות ושתיקות מלווים במבטים של ניצוד . בחברה שבה הוא גר , הוא הרגיש די חופשי . המדריכים אהבו לשחק איתו שחמט , כיוון שהיווה אתגר אינטלקטואלי , ביקשו לשחק איתו כדורסל , כי למרות הקלמזיות עדיין יש בו מהילד השובב והספורטאי המצטיין שהיה . שעות רבות של כדורסל עם החברים בגינת בית הספר עשו את שלהם . באיטיות הוא תפר לעצמו את תהליכי ההחלמה . התמיד בנגינה. חזר כל פעם עם שיר נוסף שהצליח יחד עם המורה שלו לנגן ,המורה באקורדיון או בגיטרה והוא במפוחית . הצלילים השתפרו והתחזקו . יחד עם שפת הגוף שלו . באירוע האחרון שבו השתתפנו , פנו אלי חברות המכירות את ההסטוריה שלו בהתפעמות. לא מרגישים בכלל שיש לו מחלה נפשית . הוא פנה אלינו מיוזמתו , שאל שאלות , חייך , ענה בשנינות . לאט התגבשה תוכנית פעולה . הוא יעבור לדיור מוגן , לאחר מכן ילמד במסגרת מעברים קורס מחשבים , ולאחר מכן ילך למסגרת המכינה אותו לקיום זוגיות . לא כל כך מהר . כמובן . זהו תהליך ארוך שיימשך שנים . הוא נשלח לאבחון . כמובן שמצאו שהוא גבוה מעל הממוצע מבחינת כישורי למידה . נמוך מתחת לממצוע בכישורי חיים וחברה. שלב ראשון מתחיל מחר . הוא עובר לדיור מוגן . קניתי לו שטיח קטן לצד המיטה . שירגיש בבית . שידע שאנחנו , כל המשפחה , לצידו . כל היום . וקניתי לו מתלה צבעוני לחדר . שיקשט קצת את החדר הסגפני שלו . ביום חמישי נפרדנו מהצוות המטפל . הוא לא נראה שמח . די שפוף . כמעט בכיתי . לא רציתי לשאול מה קורה . הפגנתי ביטחון שהכל בסדר . הוא איבד פתאום את האומץ ,אני מתפללת שיעבור מהר . שהשקיעה לא מרמזת על תהליך שמתחיל . שהלחץ למעבר לדיור יותר עצמאי לא יגרום לו לשבר . הדבר שחסר לו ביותר זה חברים . קשה לו ליצור קשר עם חברים חדשים . אחד הדברים שעדיין לא התגבר עליו במלואו. אז אני מתפללת שאותו האלוהים שהיטיב איתו עד כה , ימשיך להיטיב איתו . שייתן לו את הכוח להתגבר על היציאה לעצמאות (יחסית ) וינחה אותו להשתלב בחברה ובחיים בכלל . |