 אני אוהבת לראות אנשים שמצחיקים אחד את השני, זה נותן לי תקווה. מצחיקים אבל ממש, לגמרי. להיכנס להתקפת צחוק חסרת רסן אפשר רק עם מי שמרגישים נוח מאוד, חסרי שליטה. בשבוע שעבר ראיתי בבית קפה זוג זקנים, הוא ישב עם ההליכון לידו והיא כבר כפופה לגמרי עם מטפחת על הראש. שניהם שתו קפה שחור עם צלחת עוגיות קטנה משותפת. הם היו רחוקים ולא יכולתי לשמוע את שיחתם, אבל הסבא דיבר בתנועות ידיים גדולות וברגע אחד הזקנה פרצה בצחוק שהלך וקיבל תאוצה. הוא המשיך לתאר בג'סטות מפורטות וככל שהוא המשיך היא יותר צחקה, כולה כבר מכווצת ודומעת וצחוקה רק גבר.
כמה שהם שימחו אותי הזוג הזה, ביכולת שלהם עדיין להצחיק אחד את השני אחרי 50 שנה ולהיות כל כך משוחררים בבית הקפה, נהדר. אני אוהבת לצחוק, וגם להצחיק ויש אנשים בודדים שאיתם אני מרשה לעצמי באמת להיכנס לאיזו התקפת צחוק הדדית שכזו, באופן טבעי לגמרי. ובכל פעם שזה קורה אני מרוצה שזה עוד עובד,שזה מתאפשר ושמחה בכל אותן יכולות אשר גורמות לי להרגיש כל כך חיה.
אני אוהבת להסתכל על שני אנשים שמגלים זה את זו, שאינם עוד איים בודדים, העסוקים רוב הזמן בשיחות פנימיות עם עצמם, אלא שיש עוד אדם בעולם שבאמת מבין את הרצונות, המחשבות, הצרכים. וישנו זמן כזה, תדר גל, שבו הערוץ פתוח והחומר המיוחד הזה זורם בדיוק באותה מהירות. (אחר כך זה משתנה כמובן, אבל זה עניין לפוסט אחר..) אנשים שמתאהבים זה בזו יכולים להביט בהשתהות והתרגשות בכל אחד מהאיברים של השני, כאילו מעולם לא ראו גוף אנושי. להקשיב שעות, ולא משנה מה האהוב אומר, אלא רק לחייך אל מול גוון קולו ולהתלהב כל כך מכל מגע, באופן ראשוני וחסר עקבות, ולא אכפת שאנשים מסתכלים ולא משנה היכן נמצאים.
אני חושבת שבין שני האנשים האלה, הנמצאים ביחד בעולמם הקטן ומרגישים שהם המציאו את האהבה (והם באמת המציאו אותה) לאותו פרק זמן- נמצא אלוהים. אותו רטט טהור שקיים שם, מאיר את אלו אשר נחשפים אליו. מחשבה זו עולה בדעתי בכל פעם שאני מתבוננת בציורו המקסים של מארק שאגל- הנאהבים- אותו זוג אשר יושב בלילה על הספסל ורק הוא, באותו רגע מסוים, יכול לראות את המלאך המתעופף בשמיים.
|