0

רטרוספ-כתיבה 11: A working class hero with something to say

1 תגובות   יום שלישי, 3/4/07, 16:21

 

הדרה לוין ארדי היא מהטיפוסים היותר מעניינים שאני מכיר. אני לא חושב שיצא לי להיתקל במישהי שבגילה ובמצבה היה לה האומץ לעשות סיבוב פרסה כ"כ גדול בחיים, ולהתמסר למוסיקה.

 

נדמה שהמוסיקה ממלאת את כל ישותה. היא מתמסרת לה לחלוטין, ולפעמים נדמה שהיא כותבת שירים באותה המהירות והקלות בה אנחנו כותבים פוסטים.

הייתי במספר דו-ספרתי של הופעות שלה, ועדיין בכל פעם נדיר שאני מזהה יותר משיר אחד או שניים בסט. כמעט כל שיר הוא "שיר חדש" או "שיר שכתבתי אתמול", עד שלפעמים נדמה שהשלב הבא יהיה: "הנה שיר שכתבתי בזמן ששרתי את השיר הקודם".

 

הרבה זמן חשבתי שאם הדרה תיפול על המפיק הנכון - אחד קשוח, שיהווה קונטרה לקלילות ולזרימה שלה, זה יהיה חיבור שיוכל לצאת ממנו זהב. מישהו עם משמעת, שידע לגדר קצת את הפרפר החופשי הזה, למנן ולסנן את יצירתה. אבל עם הזמן הבנתי שאי אפשר. הדרה היא הדרה. ללא ההתנהגות ה"הדרית" שלה - זו כבר לא תהיה היא. כמו שאי אפשר לקחת מפורטיס את פרכוסיו על הבמה, מירמי קפלן את התנהגותו הטווסית ומרם אוריון (בקרוב גם עליו יהיה כאן טקסט) את הביישנות הבילט-אין - גם מהדרה אי אפשר לקחת את הכמות העצומה של השירים החדשים, את ההופעות של השעתיים מינימום, את החיבה הרבה לאלכוהול (גם על הבמה) ואת ה-Free spirit. קח את זה ממנה, ותקבל משהו אחר. אולי יותר טוב, אולי פחות, אבל לא הדרה.

 

אני חושב שהראיון הזה נותן מושג די טוב לגבי מה זה כן הדרה.

 

דרג את התוכן: