בשנת 1999 ניתנה לי הזכות להשתתף בניהול והנחיית תהליך הידברות בין חלקים שונים של החברה בישראל§. הרעיון המקורי היה לנהל תהליך הידברות בין יוזמי הסכם אוסלו ובין המתנחלים סביב סוגיית המשך השליטה של ישראל בכל חלקי ארץ ישראל המערבית. מאחר והסוגיה הזו חורגת מהדיאלוג בין שני גורמים אלו, דאגנו כי בקבוצה ישתתפו אישים החברים בקבוצות ומגזרים אחרים של החברה. בין השאר הצטרף לקבוצה, לאחר דיון קבוצתי, חבר ערבי (נוצרי). המתודה הנבחרת לניהול הדיונים היתה "תכנון בעזרת תרחישים". על פי מתודה זו מנסים חברי הקבוצה להגיע למסקנה "מה יכול לקרות". זאת מתוך ההנחה שבקבוצות מפולגות, קטנים הסיכויים להגיע ישירות ל"מה צריך לקרות". לכן, צריך כל חבר בקבוצה לבחון אם התחזית לעתיד של חבר אחרת היא "אפשרית". הסכמה כזו יוצרת בסיס נוסף לניסיון ההידברות. חברי הקבוצה נתבקשו להעריך תרחישים אפשריים לישראל בשנת 2025. מהר מאד הסתבר שגורל השטחים נדחק הצידה וחברי הקבוצה התחילו לדון בשסעים הפנימיים בישראל. כבר אז הם העריכו שהנושא הזה הוא סוגיית המפתח להמשך קיומה של ישראל. חברי הקבוצה העלו 4 תרחישים אפשריים לישראל בשנת 2025 והעניקו להם שמות:
אכן, התרחיש הרביעי נשמע כמו משאלת לב. זו תופעה מוכרת מתהליכים דומים שנערכו במקומות שונים בעולם. זהו גם יתרונו של התהליך הנדון. המשתתפים מזהים את התרחישים השליליים והדבר גורם להם להבין טוב יותר את הצורך להגיע להסכמה. חלקים גדולים של ההסכמה הכלולה ב"ספינה בחוף מבטחים" כבר הושגו בתהליך שלנו. להשתתפות חבר ערבי בקבוצה היתה השלכה מכרעת על הכיוון והאופי של דיוני הקבוצה. הוא הציג בפני החברים בצורה ישירה את משמעות חייו בחברה בישראל עד כי אחד המתנחלים אמר לו "ממך הבנתי שבכדי לקיים מדינה יהודית אנחנו נדרשים לחוקים לא יהודיים". אפשר להניח שלולא נוכחותו היתה ההתייחסות לסוגיית השסע היהודי-ערבי מקבלת ביטוי שונה שרובו משאלת לב של הרוב היהודי. לכל כיוון פעולה אפשרי ניתן המשוב המיידי (בדיוק באותו האופן שבו הוא ניתן על ידי חברים אחרים, למשל מתנחלים, חילוניים או חרדים, כאשר העניין נגע להם). בתחילת שנת 2000 היתה תחושה שההסכמה בין חברי הקבוצה יכולה לשמש כמנוף לפעילות בקנה מידה נרחב הרבה יותר. הם קיבלו חיזוק רב מהתגובה הנלהבת שהתקבלה במסגרת פגישה עם כ-30 אישים שבפניהם הוצגו התרחישים והמשתמע מהם. אצל חלקם הצטברה מוטיבציה ליצירת הסכמה ברמה הלאומית שחיפשה לה אפיקי פעולה. בפועל, לא קרה כלום. לא הצלחנו ליצור אפקט מתגלגל כדוגמת כזה שקרה בדרום אפריקה בתחילת שנות ה-90. שם הפכו תרחישים שנבנו בצורה דומה, לחלק מהז'רגון הפוליטי של תהליך מעבר השלטון לרוב השחור. נלסון מנדלה השתמש בהם בכדי לנהל בצורה מרשימה את המעבר הבעייתי והטעון כל כך. ההזדמנות ליצירת תהליך דומה בישראל נכשלה בגלל כמה סיבות. העיקרית שבהם הינה הזנחת שלב השיווק במסגרת תכנון התהליך כולו. הגורם שהעניק את חסותו לתהליך ומימן אותו, לא היקצה משאבים לשלב חשוב זה. כל פעולת השיווק התבססה על "פה לאוזן" ועל יוזמות של חברים בקבוצה. לא רק שלא הבאנו את התהליך, על כל תרחישיו, לידיעת כלל הציבור, אלא שאיבדנו שליטה על השימוש שנעשה בו. מצב זה איפשר לחברים מסויימים לעשות שימוש בתוצאות על פי השקפת עולמם. הגדיל לעשות אחד מהם שהביא את "מרכז רבין" להקים קבוצת דיון שבה חברים יהודים בלבד. אף כי לא השתמשו בביטוי זה, הם היו אמורים להציע את הנוסחה היהודית ל"ספינה בחוף מבטחים". כל הלקחים על הצורך בתהליך משותף, של כל חלקי החברה בישראל, היו כלא היו. תוך כדי כך שמובא בפניהם תרחיש "הספינה התועה" בלבד, חשבו אישים רבים בחברה הישראלית ליצור עמדה יהודית שתמנע את התרחיש. התוצאות ידועות כ"אמנת כינרת" שמשמשת היום את מובילי הדעה במגזר הערבי בכדי להצדיק את "החזון העתידי" שפירסמו. מן הראוי לציין גם את הניסיון להביא את תוצאות התהליך לידיעת ממשלת ישראל. תוך כדי ניצול קשרים אישיים הובא דבר התהליך לידיעת ראש הממשלה. בעקבות זאת הוזמנו להציגם בישיבת ממשלה, באמצע שנת 2000, שהיתה אמורה לעסוק בתכנון ארוך טווח לישראל. מספר ימים לפני הישיבה התבשרנו על דחיה ומאז לא הוזמנו שנית. עד היום משמשת אותי המצגת שהוכנה לישיבה זו בכדי להביא את דבר התהליך לידיעת גורמים שונים. וכך ירדה לטימיון השקעת מאמצים של קבוצת אישים שחשבה כיצד לאפשר חיים משותפים במדינת ישראל. לאחר מכן, ובעיקר אחרי תחילת האינתיפאדא השניה, כבר לא ניתן היה למצוא את מי שהיה מוכן להמשיך ולהשקיע בדבר המובן מאליו – שרק תהליך משותף של יהודים וערבים יכול יהיה להביא ליצירת הנוסחה שתאפשר את החיים המשותפים במדינה משותפת. |