יום יפה אחד, בוקר מאוחר של שבת לקחנו החלטה לצאת לטיול בפארק הכי יפה בניו יורק.

התארגנו בשמיכה, אוכל ומיצים טבעיים. אספנו את הכלבלב ויצאנו לכיון הרכב.

הדבר הראשון שירד היה המראה של המכונית. כל כך הרבה תנועה בכבישים והעובדה המגוחחת שכל דביל שהגיע לגיל 15 לומד נהיגה פעמיים בחודש במשך חודשיים מקבל רישיון ואם כ-ב-ר שיהיה עם מורה, כזה עם תעודות. לא, אבא שהרגע תקע ארוחת ילדים מוגדלת במקדונלס ומנסה להרזות עם כדורים שסוחטים את מיצי הקלוריות ושורפים שומן גם שאתה ישן, זה מספיק.

אז הבן זונה הוריד לנו את המראה, כששנינו ירדנו לשולי הכביש להחליף פרטים הוא שאל "כמה?"

"זה עניין של 200 דולר" הוא ענה לו

בזמן שתלשתי דף מ"מחברת החירום" שלי שתמיד נמצאת איתי בתיק, למקרה שיום אחד אני אשב ברכבת ויקפוץ לי לראש הסיפור שיביא לי את המיליון הראשון. או למשל למצבים כאלה, בהם איש מגוחח שלא יודע למה משמשות המראות של הרכב ירשום פרטים.

הדבר השני שירד היה המצב רוח של חבר שלי, שרק לפני שבועיים תיקן את האוטו.

אמרנו שנמשיך, הרגשתי שהבטחתי לרנדי טיול בסנטרל פארק ושאני לא יכולה לאכזב אותו.

אבל אז ירד האסון השלישי. הגשם, טיפות המים הנהדרות האלה ששוטפות מכוניות, שמשקות את העצים, שמנגנות את התיקתוקים המרגיעים האלה על החלון כשאתה בתוך המיטה עטוף בשמיכה, נופל לתוך שנת מלכים.

הטיפות הנהדרות האלו חירבו לי את השיער, הקפיאו לי את כפות הרגליים, ביטלו את כל תוכניות הפארק וגרמו לרנדי להצטננות קלה עד בינונית.

נהגנו הביתה רטובים, בלי מראה, בלי מצב רוח, בלי פארק.

יום שבת, מאי 21, 2011.