ריצ'רג דוקינס בספרו הגן האנוכי מאפיין את הגנים בתכונה אחת בלבד – השכפול. גן מוצלח הוא זה שמצליח לשכפל את עצמו כמה שיותר פעמים ולאורך כמה שיותר זמן. את כל האבולוציה הביולוגית אפשר לגזור מכאן. אנחנו ושאר בעלי החיים אינם אפוא השחקן העיקרי באבולוציה אלא רק נשאים של הגנים.

במקום כלשהו בספר הוא מציע קיומו של עוד משכפל אחד – המם. "מם" מהמלה "ממזיס" שפירושה חיקוי. הממים הם כל אותם דפוסים תרבותיים שנפוצים בעולם: רעיונות, שירים, לחנים, ציורים ועוד. סוזן בלמור בספרה מכונת הממים (שבנתיים קראתי בערך שני שליש ממנו) מפתחת את הרעיון ומראה כיצד בני האדם שידעו לחקות טוב יותר היו נשאים טובים יותר של גנים ולכן תכונה זו הופצה בין בני מיננו. אממה, ככל הנראה תכונה זו הביאה לעולם משכפל נוסף – המם. בתחילה שירת המם את הגן אבל בהמשך הפך לגולם שלפעמים קם על יוצרו. האינטרס של הממים אינו להפיץ את הגן אלא את המם ושתי מטרות אלו לא תמיד הולכות יד ביד. וכך, למשל נולד המם "אני לא רוצה ילדים" (או להבדיל אלפי הבדלות: "טוב למות בעד ארצנו").

המשפחה שלנו אינה משובחת במיוחד כנשאית גנים. לסבי, למשל היו 6 אחים ואחיות, עד כמה שאני יודעת לשניים מתוכם לא היו ילדים. בדור הבא, זה של ההורים שלי, היו כ-7 אנשים סך הכל (מקוה שלא שכחתי אף אחד), מתוכם שלושה ללא ילדים כלל. בדור השלישי – הדור שלי היינו כ-9 ונשארנו 8 שוב לשניים מתוכנו אין ילדים. בקיצור, תפוצה גדולה מדי לא קיימת וחלק מהענפים הגיעו לתחנתם הסופית.

אני אחת מהתחנות הסופיות האלו ועל כך אף פעם לא הצטערתי. יש בי איזה תענוג לומר לגנים האנוכיים שלי: "נה באוזן – אני לא משתתפת במשחק שלכם". לגבי הממים, לעומת זאת, דעתי השתנתה במשך השנים. הרבה זמן חשבתי שארצה להמשיך ולהפיץ כאלו, בעיקר כיוון שאני מעולה בהתנהגות חיקויית אבל בין כשרונותי לא היה כשרון ההפצה ואי לכך מורשת ד.א. ענת תגווע כנראה ביחד עם הגנים שלי. האמת היא שגם זה לא מעציב אותי יותר מדי ואולי אפילו משמח. תמיד שמחתי שאני לא צריכה לדאוג לאף יצור חי אחר מותי ואולי עדיף לי גם לא לדאוג לשום רעיון שישאר אחר מותי, הן גם בזה יכולים אנשים לעשות שימוש לרעה. הקיצר, זה די סבבה להיות תחנה סופית.