כותרות TheMarker >
    ';

    plus ultra

    תגובות (1)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      25/5/11 16:01:
    אם כבר להעתיק טקסט של מישהו, חבל שלא טרחת להעתיק משהו מעניין.
    0

    אלימות כהכרח לוגי

    1 תגובות   יום ראשון, 22/5/11, 19:09

    אלימות כהכרח לוגי

    ל"טרור" בשיח הישראלי העכשווי יש תמיד משמעות אחת והנוקטים בו הם תמיד אלה הפוגעים בנו. אנו, באותו השיח, לעולם איננו נוקטים בשיטות טרוריסטיות. נהפוך הוא, אנו תמיד קורבנותיו של טרור המופעל נגדנו. תחושת הקורבן המקננת בנו מאז ומעולם, וביתר שאת אחרי השואה, הינה מנוף רב עוצמה בעיצוב יחסינו עם העולם בכלל, ועם שכנינו בפרט.

    אומר מיד בהתחלה, חיילי ההתנגדות הפלשתינים אינם טרוריסטים בעיני, הם לוחמי חופש. אני גוזר גזירה שווה בין פורשי הלח"י והאצ"ל לבין תנועת החמאס, בין אברהם שטרן ומרואן ברגותי. שניהם, בשאיפתם לשחרור לאומי, נקטו באותן טקטיקות ובאותן שיטות שהביאו רק הרס ומוות. ואוסיף ואומר, שהכח שהפלסטינים מפעילים נגד הכיבוש הישראלי הוא מוצדק והכרחי לוגית.

    אני רואה בכיבוש הישראלי את שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה כיבוש קולוניאליסטי לכל דבר, כשהמתנחלים הפועלים בשטח, בחסות הצבא והמשטרה, הם שליחיה של מדינת האם. כיבוש זה הוא שיאו של תהליך שהחל עם יסוד התנועה הציונית באירופה של המאה התשע עשרה, המשכו הוא תנועת ההתנחלות של התנועות החלוציות הסוציאליסטיות, הקמת המדינה, וכאמור, מלחמת 67'. המאבק הפלשתיני הינו מאבק אנטי קולוניאלי מובהק שבו לוחמי החופש דלי האמצעים מפגעים באוכלוסיה אזרחית במדינת האם, ומפגעים בצבא. נשקם העיקרי הוא נשק ההתאבדות במקומות ציבוריים. זה נשקו האולטימטיבי של החלש שבמחסניו אין פצצות גרעיניות המסוגלות להחריב חצי עולם, אין טנקים מודרניים ואין צי של מטוסים חדישים שנרכשו כולם בנדיבותו של ג'ו השרברב האמריקאי (  Joe the plumber, כפי שאהב לכנותו המועמד הרפובליקאי לנשיאות ארה"ב, ג'והן מקיין). במקומות הציבוריים, אותם יעדי ההתאבדות ופגיעה, לא נפגעים אזרחים תמימים החפים מפשע; המתנחלים הקולוניאליסטיים, עושים את מעשי השליחות שלהם במצוותם: אותם אזרחים בוחרים בקלפי, חזור ובחור, ממשלות הממשיכות זה עשרות בשנים (מתוך רצון והכרה, או מתוך חולשה פוליטית ואינרציה) את המסע הקולוניאלי,  הם שולחים ברצון ובגאווה את בניהם לשרת בצבא, המשמש כמכשיר הדיכוי העיקרי. ומעל הכל, הם מממנים בכספם את ההרפתקה הקולוניאלית המופקרת, על חשבון רווחה, חינוך ובריאות. כל האמצעים (הישירים והעקיפים) מגויסים, בהסכמת הציבור הרחב, לטובת סדר יום  לאומני-משיחי שנוכס לעצמו על ידי קומץ מתישבים פורעי חוק שהפכו את הציבור הרחב לעני יותר ולמושחת קלסתר. הבושה על גרימת המוות, ההרס וגזל חייהם של הפלשתינים, טרם חילחלה לתודעת הציבור הרחב במדינת האם. והבושה, אמר מרקס, היא סנטימנט מהפכני. ולוואי שנתבייש.

    קולוניאליזם הוא הפעלה אלימה של רצון ציבור זר ולא שייך, על ציבור מקומי, הקרוי בפי המתנחל הקולוניאלי, יליד (native). אם נבחן את ההיסטוריה הציונית, ניווכח שתודעת היליד המקומי הברברי, החייתי, המלוכלך והמוזנח (עם שערות על הפנים, כדברי מנחם בגין), העני, מפיץ המחלות (..."אינם מתייראים מן הגרענת ומשאר תחלואי הארץ, שהארץ חילתה ביושביה למן היום שגלינו מארצנו, שהתינוקות מתדבקים בהם משכניהם הערביים"[1]), מרובה הנשים והילדים, חסר המנהגים, העצל ( "והפועלים [העבריים-ד.ג]ממהרים ורצים, לא כערביים שצריכים זירוז"[2]), חורש הרע שכפות רגליו השחורות חשופות לעין כל, נוצרה כבר בראשית ימיה של הציונות, באירופה של סוף המאה ה-19. הציונות ראתה לנגד עיניה את היהודי הארופאי כמושא השחרור. יהודי המזרח לא היו קיימים בשיח הציוני עד להקמת המדינה. כמוהם נעדרו גם ערביי הארץ שנולדו וחיו בה מאות בשנים. הציונים האירופו-צנטריים, החשיבו עצמם אנשי ה"עולם הראשון" הבאים לגאול את הארץ מהווית ה"עולם השלישי". הציונות, כנטועה באירופה הקולוניאלית, פונה אל המזרח בשפה ובמושגים הלקוחים מהשיח הקולוניאליסטי של העולם הראשון. הקולוניליסט תמיד "עושה היסטוריה", חייו הם "שיר גיבורים אפי", "אודיסאה", שלעומתם מהווים הילידים, "רקע כמעט נטול חיים"[3].

    אדוארד סעיד מכנה את השיח ששימש את התרבות האירופית בכיבושו וניהולו של המזרח, בשם אורינטליזם, שהוא שיח מתנשא המבוסס על דעות קדומות והכללות תרבותיות גורפות, המצדיקות את הפריביליגיות של המערב ואת תוקפנותו. בשיח זה למערב תמיד עדיפות והוא תמיד יוצא כשידו על העליונה. בדיכוטומיה מזרח-מערב מוצג המערב כקוטב המפותח, ההגיוני והעליון (אפילו הנעלה), בעוד הקוטב המזרחי מוצג כנחות, נחשל וטעון טיפוח.

    הציונות יכולה להחשב כתנועה קולוניאלית כובשת, ולו רק בשל כינונה של תודעת היליד העומד מול המתיישב. המתיישב הקולוניאלי מביא את היליד לידי קיום ומשמר בלא הרף את קיומו. לכן, הטענה הנשמעת תדיר ע"י המתנחל בדבר הכרותו המעמיקה עם היליד, יש לה על מה לסמוך- הוא יציר כפיו ורוחו של המתנחל. לפנינו אם כן, סוג של דיאלקטיקה הגלינית של אדון ועבד החייבים זה לזה את קיומם; כל מפגש בין שתי תודעות שבה אחת היא אדוניתה של האחרת, מספקת דגם של אדון ועבד. דגמים כאלה הנם רבים מספור, אולם לכולם שלושה מאפיינים עיקריים: תודעה, כבוד ושלטון[4]. נכון אמנם שהציונות בהיווצרותה הייתה כלל אירופית, בלא מדינת אם אחת, אולם אין בזה כדי להזים את התובנה שהציונות היא תנועה קולוניאלית מיישבת שבתהליך השיבה לארץ ישראל נישלה פלסטינאים מרכושם, מאדמותיהם, מזכויותיהם הלאומיות-פוליטיות, מההיסטוריה שלהם ומתרבותם. הציונות, התנועה שקמה בתגובה לנישול, הדרה ודכאנות לא חיסנה עצמה כנגד נישול, הדרה ודיכוי של אחרים.

    לשיאו, כאמור, הגיע התהליך הקולוניאלי אחרי מלחמת 1967, בה נכבשו הגדה המערבית ורצועת עזה, וסמוך לסיומה החל מסע השתלטות קולוניאלי על אותם שטחים. בהבדל מימיה הראשונים של הציונות, אחרי נצחון 1967 הייתה מדינת אם שביצעה השתלטות קולוניאלית קלאסית על השטחים שנכבשו. באחת הפך מרחב המחיה הפלשתיני (העירוני והחקלאי) למרחב המנוהל ע"י שלטונות הצבא. מערכת שליטה זו הנהיגה שיטת משפט מיוחדת עבור היליד הפלשתיני ושיטת משפט שונה ונוחה יותר עבור המתנחלים, שלוחי מדינת האם. קרקעות הפכו לקרקעות מדינה באמצעות פילפולים משפטיים, והועברו לידי המתנחלים. בקולוניה הישראלית, השוטר ואיש הצבא הם המתווכים הרשמיים בין היליד ובין המתנחל המיישם את הדכאנות הקולוניאלית. נציגיה הרשמיים של מדינת האם, אותם סוכנים קולוניאליים (אנשי הצבא והמשטרה), מדברים בשפת הכוח ועסוקים בלא הרף בהפעלת כח של דיכוי. איזורי המחיה של הפלשתינים ואיזורי המחיה של המתנחלים (ההתנחלויות) אינם מהווים רצף של אחדות קיומית אחת, אין ביניהם השלמה הדדית. להיפך, הם עומדים בניגוד זה לזה, הם מוציאים זה את זה. מחד ניצבת ההתנחלות העשירה, המטופחת, המוארת והמוגנת, ביתם של אנשים שבעים ומדושנים הנהנים מטובה של מדינת האם, המתייחסת אליהם כאל אוונגרד חלוצי שיש לשאתו על כפיים. מאידך ניצב מרחב המחיה הילידי הסובל מהזנחה, לכלוך, בניה נטולת תכנון ונטולת אסתטיקה, מעונם של הערבים המלוכלכים. למרות שעולמו ומרחב חייו של המתנחל מיצגים עולם עויין של כפייה ואיסורים אלימים, לא יפלא שהיליד הפלשתיני העני נושא אל ההתנחלויות מבטים של קנאה ותקווה שיום אחד הם יהפכו להיות רכושו, יום אחד הוא יתפוש את מקומו של המתנחל על הקרקע שנגזלה ממנו. הקרקע היא הערך החשוב ביותר עבור היליד, היא חשובה אף מחייו. רק על קרקע בלתי משועבדת הוא יכול להגשים את חירותו. מרחב המחיה בקולוניה הוא מרחב חצוי לשניים המאוכלס ע"י שני מיני אדם שונים. העולם הקולוניאלי הוא עולם מניחאי[5] בו קיימת הפרדה מוחלטת בין הרע והטוב. זה עולם בו היליד הוא הרע המוחלט, הוא לא נטול ערכים אנושיים בלבד, הוא מייצג את שלילתם. הוא קורוסיבי, מעוות ומאכל. בעולם המניחאי הזה היליד עובר תהליך של דה-הומניזציה ע"י המתנחל, עד כדי השוואתו לחיה (ג'וקים בבקבוק, כמאמרו של רפול).

    לנגד עינינו אם כן, התעצבה לה בשטחים שנכבשו במלחמת 67', תרבות קולוניאלית מדכאת  וגזלנית, שגזלה וביתרה באחת את מרחב הקיום הפלשתיני, תוך הזרמה אדירה של משאבים ואמצעים צבאיים. תרבות שכל מהותה הטלת מגבלות ואיסורים על הילידים.

    בספרו "המדוכאים עלי אדמות" טוען פרנץ פאנון, ואני מסכים איתו, שכיבוש קולוניאלי שבמהותו הוא כיבוש אלים, יגיע לקיצו רק באלימות נגדית שתופעל ע"י הילידים הנתונים למרמס הכובש. כל שהושג באלימות, יעבור מן העולם באלימות- רק גרוש אלים של המדכא יאפשר למדוכא לכונן את זהותו. היליד המדוכא, העני, המלוכלך, הנתפס כלא אנושי וכחיה, מגלה בעצמו, תוך כדי המאבק, את אנושיותו. המאבק לחיים ולמוות, חייב להיות מוכרע לטובת הילידים המדוכאים, מפני שרק את כבליהם יש להם להפסיד, מפני שאי-צדק עמוק ומהותי הנושא בכנפיו רק הרס, גזילה ומוות, כמו כיבוש קולוניאלי, אסור לו להתקיים לאורך זמן ועליו לעבור מן העולם. כך קרה באפריקה השחורה, כך קרה בהודו, באלג'יריה ובדרא"פ. כך יקרה גם בשטחי פלשתין. הציבור הפלשתיני נטול ההגנה ונטול זכויות אזרח וזכויות קניין, הנתון לעריצות צבאית מחד, ומשיסה מתנחלית מאידך, לא יוכל לשאת לאורך זמן מצב עניינים מעין זה. הוא יקום ויתקומם. ירי הקסאמים והמרגמות, ההתאבדות במקומות ציבוריים, פגיעה בחיילים וניסיונות חטיפה שצלחו, הברחת ציוד לחימה במנהרות חפורות במעמקי האדמה, התגייסות עממית למאבק נטול פשרות במדכאים, כל אלה הם אמצעים במאבק  שסופו שחרור.

     

     

    [1]  ש"י עגנון, תמול שלשום, הוצאת שוקן, 1966, עמ' 438

    [2]  שם, עמ' 439

    [3]  אלה שוחט, זכרונות אסורים, לקראת מחשבה רב תרבותית: אסופת מאמרים, בימת קדם לספרות , 2001, עמ' 142

    [4]  יצחק קליין, חירות דיאלקטית, תרגום מצרפתית: רמה איילון, רסלינג, 2006, עמ' 77.

    [5] Frantz Fanon, The Wretched of the Earth, Penguin Books, 1969 reprint, p. 31

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      plus ultra
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין