הרופאים שובתים, מחריפים את העיצומים, והתקשורת, כמו תמיד מחמיצה את הסיפור האמיתי שמאחורי השביתה. הסיפור התקשורתי הוא תמיד סביב השביתה עצמה, מי שובת איפה, העיצומים, הניתוחים שלא התבצעו, החולים הסובלים, וההפגנות. הפעם מארגנים לנו הרופאים הפגנות גדולות, ובהם רופאים צעירים ונחמדים שעובדים קשה בתנאים מחפירים. התקשורת מתגייסת לספר לנו את מה שאנו יודעים: הרופאים הצעירים קורסים תחת הנטל, אין מספיק תקנים, יש צפיפות, והם עובדים במשמרות מטורפות, ברצף לא הגיוני ומגיעים לעייפות שמסכנת את החיים של כולנו.

אבל על מה בעצם השביתה הזו, ועל מה השביתות הקודמות של הרופאים? מדובר בנחישות של הרופאים להמשיך לסרב לחתום על שעון נוכחות. מול הרופאים הצעירים שעובדים כל כך קשה, וכל שעון נוכחות יראה זאת בקלות, עומדים הרופאים הבכירים, שעובדים במקביל בכמה מקומות עבודה, ציבוריים ופרטיים, ומסרבים בתוקף לדווח על היקף עבודתם האמיתי במסגרת הרפואה הציבורית, בבתי החולים. רופאים בכירים אלה השולטים בעולם הרפואה מבססים את הפרקטיקה הפרטית שלהם על המוניטין שלהם בבתי החולים, ועל השליטה שלהם במחלקות החשובות בבתי החולים שלנו, אך נמצאים ונותנים שירות רפואי של ממש בבתי החולים בהיקף של שעות ספורות בכל יום. רבים מביניהם באים למחלקה לשעתיים שלוש לכל היותר ועוזבים בצהרים לקליניקה הפרטית. חלק אדיר של שכר העבודה ושל תקציבי הרפואה הציבוריים הולכים לכיסם של בכירים אלה המסרבים לתת לציבור, ולמעביד שלהם דין וחשבון אמיתי על היקף עבודתם. אין ספק שתרומתם גדולה. יתכן והמערכת תבחר להמשיך להעסיק אותם במשכורות עתק תמורת שעות בודדות בשבוע, אבל הגיע הזמן לעשות סדר ולומר אמת. הרופאים הצעירים עובדים קשה והבכירים עובדים מעט וחוסמים את הדרך לצעירים. המאבק האמיתי הוא על דיווח אמת ועל יכולתם של הבעלים ושל מנהלי בתי החולים לנהל.

לרופאים מגיע שכר הוגן וגבוה על עבודה קשה, אבל כן... צריך גם לעבוד.