על ראשי הברושים,לקראת שינה, התמקחו הציפורים על מקום בצמרת.
היום נאבק בלילה עד טיפת האור האחרונה.
הצעידה המהירה כרסמה את השביל וחלקים עתידיים שלו נבלעו בענן
לחות.רחוק על הגבעה נדלקו פנסי מכונית.היא שוב האיצה את מצעדה, דופקה
גבר וידיה מששו את גופה, מחפשות את נקודות האי נחת.
על חזה התיישב קוף אבן.מנוע המכונית טרטר בקול נמוך.אלומת אור ארבה
לציד.סדר נשימתה הופר והפה החל למלל את פחדיה.צעקה דחוסה התחבאה
בתוך ביטנה.
היא חששה להסתכל לאחור ,מאז ומעולם,למרות שידעה כי משם באה הסכנה.יללת
התנים צמררה את הדממה שהטילו על עצמן הכבשים בחוות הגבינות .המבנה
הטופוגרפי של השטח,כל שטח,לא הותקן בראשה כתוכנת קבע כשנולדה והיא החמיצה
את יסודות ההתמצאות בעולם החומרי.כל אימת שהגיעה לצומת הוא נראה לה
חדש. לא ידעה אם לפנות או להישיר.בדבר אחד בטחה-
שמפלצות הלילה מחכות תחת מיטתה.היא קראה מתוך טשטוש על סימן דרך
כי קילומטר אחד נותר עד לסיום.משהו חלף לפניה.ליבה ניתר.היא רחרחה את
האוויר הסמיך.
מניפות אפה זעו.שרף של אורנים וזנבות עשן מדורות.קול של צחוק אכזרי דעך
במרחק.מאז המורה דחק את גופו לגבה
היא סירבה ללמוד כינור.הייתה פורצת בבכי כששאלו למה,הרי אהבת מוסיקה
ולצליליה רקדת בשמיים.
הזכרון צמח וקיבל חיי נצח-חילול תשוקתה התמה לחום.
היא חשה פגומה ,העלימה את פריחתה,
והתעטפה בהרבה שכבות בגדים כי בכל חלקת עור נדבקו פצעי טומאה .
ובמקלחת היא קבעה את מבטה בחור הניקוז ובשיבולת המים המלוכלכים.
רק לא להפגש עם עצם מעצמה.
מישהו אמר לה כי למרות יופייה אין בה נשיות.אין סביבך בכלל שדה
מגנטי.את לא,אמרו לה,
לא מושכת ולא דוחה.ברבות השנים ניתקה את גופה מרוחה וראשה
התרוצץ בין מחשבות מוסחות.
כמעט גמרה את המסלול ומה שחששה ממנו אירע.קפץ עליה הנורא מכל.
היא נשארה באותם חיים. |