שכבנו במיטה לאור נרות, מוסיקה שקטה התנגנה ברקע, והדלקנו סיגריה.
"קריקט?"
"כן, ג'ינג'ר."
"יש לי שאלה. ואני רוצה שתעני לי בכנות." 
"אני מבטיחה," אמרתי. תמיד היו לך כל מיני שאלות מוזרות...
"את חושבת שאנחנו לסביות?" 
הרגשתי שעולמי נעמד דום באותו רגע. מעולם לא דיברנו על עניין ההגדרה של מי אנחנו.
"מה פשר השאלה הזאת?" שאלתי כדי להרוויח זמן.
"מה בדיוק לא הבנת? אנחנו שוכבות אחת עם השנייה, אנחנו אוהבות אחת את השנייה, ואני מרגישה שאני רוצה שכך זה יישאר כל החיים. מה זה אומר עלי?"
הפעם ידעתי שלא אוכל להתחמק מתשובה, כי גם אני רציתי לדעת.
"לא. אני לא חושבת שאנחנו לסביות. אני מתנגדת בכל תוקף לרעיון של ההגדרה. אני לא מוצר על המדף שמישהו צריך לזהות. אנחנו קודם כל בני אדם ואחר-כך אנחנו מי שאנחנו בוחרים להיות."
"מה זאת אומרת, קריקט? אני לא מבינה."
לאמיתו של עניין, אפילו אני התבלבלתי מהתשובה. ידעתי שאין מנוס מלהסביר לך, ובהחלט גם לעצמי.
"זה מאוד פשוט. היום אנחנו חיות בחברה שדורשת נורמה מסוימת על מנת שהיא תוכל להתקיים. נורמה זה כל דבר שלא חורג מהכלל. לא שאני חושבת שהכלל זאת הדרך הנכונה, אך עדיין זהו הרוב. לכן, בכל פעם שמישהו חורג מהכלל, הוא מוגדר כשונה. זה מחייב אותו לקבל הגדרה חדשה למהות שלו בחברה, מאחר שלכאורה הוא כבר לא בקבוצת הנורמה. החברה דורשת סדר, כדי שהיא עצמה לא תאבד את המהות שלה. 
"נכון להיום, אנחנו בחרנו אחרת. כביכול יצאנו מהנורמה לקבוצה אחרת, קטנה יותר. כדי לזהות אותנו בחרו לכנות אותנו "לסביות". אך מה יקרה אם מחר נחליט להתחתן עם גברים? האם נחזור לקבוצת הנורמה ואז שוב נהיה "נורמליות"?! לכן, שם המשחק הוא – החלפת תוויות זיהוי. אנחנו מי שאנחנו בוחרים להיות, בתוך קבוצת הנורמה או מחוצה לה. 
"רוב האנשים, בטיפשותם, חושבים שאם הרוב הולכים בדרך אחת זה סימן שהיא טובה. זה לגמרי לא נכון, מכיוון שאף אחד מהם לא ממש בחר את הדרך. הם פשוט נולדו לתוכה. אז איפה בעצם זכות הבחירה שלנו כבני אדם? מסתבר שאין לנו, וזה הופך את כולנו לעדר של טיפשים שמזמן איבדו את המנהיג ואף אחד לא מעז לשאול לאן כולם הולכים. 
"כל מי שמחליט ללכת אחרי הלב שלו, ג'ינג'ר, נחשב לא נורמלי. הרי אין בזה שום היגיון. אז עכשיו, ג'ינג'ר, מה את חושבת שאנחנו?" 
"תראי, זה היה מאוד ארוך ודי מסובך. אך אני בהחלט חושבת שאנחנו בסך-הכול שתי בחורות שבחרו ללכת אחרי הלב שלהן. את יודעת, עכשיו כשאני חושבת על זה, לא מתחשק לי לשים על עצמי אף תווית זיהוי. אני היא מי שבחרתי להיות, וטוב לי עם זה מאוד. אז שכולם יתפוצצו."
הגילוי היה די מרעיש בשביל שתינו. אני זוכרת שפרצנו בצחוק אדיר אחרי המשפט האחרון שלך, כי באמת כולם התפוצצו. הרגשנו חזקות ביחד וידענו ששום דבר לא יוכל לעצור את האהבה שלנו מלהתקיים כל עוד אנחנו בוחרות בה. 
אך כמה טעינו... חשבנו שנתגבר על הכול. לא ציפינו לבלתי צפוי שיגיע. והוא אכן הגיע.


קטע מתוך הספר ללכת אחרי הלב-סיפורה של אמה גונס

יום נפלא 
ואני מאחלת לכולנו 
לקבל את האחר כמו שהוא
בלי הגדרות של טוב או רע
בלי לשים עליו תוויות
אלא לכבד את בחירותיו באשר הם
ואהבת לרעך כמוך