מה אומרים לכם הביטויים הבאים? "Darmok, and Jalad... at Tanagra." "Darmok and Jalad... they left together." "Shaka, when the walls fell." "Temba, his arms wide!" "Darmok, and Jalad... on the ocean." אני מניח שאם אתם לא מעריצי סדרות "מסע בין כובים" לדורותיהן - משפטים אלו סתומים. ניתן להבין מלים בודדות. המלים הלא ברורות, הכתובות באותיות גדולות, הן ככל הנראה שמות פרטיים. גם אם פיענחנו כל מלה - עדיין לא הבנו את משמעות המשפט.
הפרק מלמד את חשיבותה של שפה משותפת - ובעיקר, את חשיבותו של לוח מושגים דומה כבסיס למו"מ וליחסי שכנות. השיח הישראלי פלסטיני רצוף בביטויים, אשר כל צד שומע, ומפרש אותם בהתאם ללוח המושגים שלו - לעתים יש התנגשות בין אותם לוחות מושגים, ולעתים כל צד מחמיץ את חשיבות דבריו של האחר.
נבקש להביא מספר דוגמאות: א. על פי רוב העם היושב בישראל, ביום הכ"ט בנובמבר הוכרזה באו"ם הקמת מדינת ישראל - ממש לא מדוייק. חבר הלאומים העניק לבריטניה מנדט על מנת שתוביל להקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה (ארץ ישראל). מטרתו של המנדט היתה להכין את האוכלוסיה המקומית (בעלת רוב ערבי) לחיי מדינה עצמאיים. רק במהלך שנות השלושים הבינו כי לא ניתן להקים מדינה אחת - והחלו להמליץ על 2 מדינות ל- 2 עמים: מדינה יהודית ומדינה ערבית (בשלב הזה, ערבית ולא פלסטינית). בכ"ט בנוסבר הצביעה העצרת הכללית של האו"ם על האפשרות לחלק את פלשתינה - א"י ל- 2 מדינות לאום, הכבולות באופן קונפדרטיבי במסגרת כלכלית אחידה וכן מסגרת פוליטית משותפת רופפת. החלופה היתה מדינה אחת מן הים לירדן - מבלי להכריע באותו שלב אם מדובר במדינה ערבית, יהודית או דו-לאומית.
ב. סירובה של הרשות הפלסטינית להכיר במדינה יהודית לצד מדינה פלסטינית: התפיסה הלאומית היהודית עוצבה במשך אלפי שנים, לצד התפיסה הציונית שהתפתחה במאה ה- 19 במערב, בעיקר במדינות אירופה ובארה"ב. התפיסה הלאומית הערבית עוצבה על ידי המעצמות (בעיקר בריטניה) במהלך מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, במטרה לגייס שיתוף פעולה של ערביי המזה"ת נגד האימפריה העותמנית. בעוד היהודית, מתוך אידאלוגויה פנימית, וכן רדיפות מצד הממסד הנוצרי, גיבשו עצמם כגורם אתני נפרד - בחברה השבטית הערבית, נתפסו היהודים בצורה שונה. כפי שעמדתי בהרחבה בפוסט קודם שלי (מדוע מדינת ישראל מאבדת לגיטימציה בינ"ל לקיומה) לאורך כל המאה ה- 20 (אלו הנתונים אליהם נחשפתי) טענו הערבים כי היהודים אינם לאום אלא דת. אדם יכול להיות ערבי מוסלמי, ערבי נוצרי וערבי יהודי. היהודי המגיע מצרפת הינו בן הלאום הצרפתי בן דת משה. אמנת אש"ף קובעת מפורשות כי לדת אין זכות להגדרה לאומית-עצמית ולכן אין ליהודים זכות למדינה משלהם. מכאן גם הדרישה, הלא ריאלית במובנים של היום, כי היהודים יחזרו לארצות מוצאם. כאשר מדינת ישראל מתעקשת כי היא תוכר כמדינה יהודית, מתפרש הדבר בצד הפלסטיני (בעיקר באוזני העם - אני מניח שההנהגה משכילה יותר) כתיאוקרטיה. מראיונות של רה"מ נתניהו והשר יובל שטייניץ, ניתן להסיק כי הם מבינים את הנקודה הזו - אך לא מציינים זאת מפורשות. יתכן כי שינוי טרמינולוגיה, ודרישה להכרה בישראל כ"מדינת העם היהודי" (תחת הכרה במדינה יהודית) תשיג תוצאות חיוביות יותר - ויתכן כי הפלסטינים יכריזו מפורשות כי אינם מכירים בעם היהודי כלל, וכי לדת אין זכות להגדרה עצמית - דבר אשר עלול לסתום את הגולל על מו"מ מדיני ויגרור את כולנו למלחמה. מנגד, העם בישראל לא מבין את נקודת המבט הזו, ותופס את הסירוב הפלסטיני כשרירותי ומשולל תום לב.
ג. כאשר הפלסטינים מתארים פיגוע, הם משתמשים בביטוי "עמליה" כלומר "פעולה". כאשר הניה נואם בערבית, הכתוביות בעברית מציגות כאילו הוא תומך בפיגועים ולא בביטוי המכובס "מבצע". מדוע זה חשוב? "טרוסיסט בעיני אחד הוא לוחם חופש בעיני השני". מטרת אירגוני הסירוב היא להציג תמונה לפיה הם פועלים באופן צבאי לגיטימי וזכאים להכרה בהתאם (לא ניתן לשפוט שבויי מלחמה על פעולות מלחמתיות לגיטימיות שביצעו - לעומת טרוריסט שמובא לדין על מעשיו ומוקע כפושע). ההכרה חשובה להם בין היתר משום שבמדינות רבות מימון הזרוע האזרחית של אירגון בעל זרוע טרור צבאית, מהווה עבירה על החוק המקומי, וחשוב להם להסיר את הכתם הזה - גם בעיני אזרחי ישראל, וגם בעיני העולם. עוד במסגרת "השיוויון" בין הצדדים, נבקש להתייחס לקלטת של גלעד שליט. שימו לב שגלעד קרא מן הכתב, טקסט שהוכתב לו מראש כי הוא "נעצר בכרם שלום". בעוד לאוזן הישראלית נשמע המשפט כמו מכבסת מלים ותולא - משפט כזה מציג את תפיסת העולם של החמאס: כוח ימ"מ נכנס לכפר כדי לעצור חשוד. פרצו לביתו, משכו אותו ממיטתו ולקחו אותו עמם. אותו דבר בדיוק עם גלעד. האמנם? כאן ניתן היה לרתום את ההסברה הישראלית ולהעביר לכיוון החמאס טיעון נגדי: פלסטיני נעצר ומוחזק במשמורת באחת החלופות הבאות: פקודת מעצר לצורכי חקירה; פקודת מעצר עד לתום ההליכים (לאחר הגשת כתב אישום); פקודת מאסר (לאחר גזירת דינו); פקודת מעצר מנהלי. אדם שאין כנגדו פקודת מעצר - משוחרר לביתו. אם גלעד נעצר, היכן פקודת המעצר? מהי האסמכתא לכליאה? מהם החשדות? כיוםמ יש כ- 10,000 אסירים? בואו ותבדקו את האסמכתאות למעצר של כולם - אנו דורשים לראות פקודת מעצר של חייל אחד בלבד. מה החשיבות של זה? החמאס יצר לעצמו מדינה ברצועת עזה וזוכה דה-פאקטו להכרה בינ"ל. העלאת שאלות מעין אלו רלוונטית במישור של הסברה בין-לאומית, יותר מטענות בסגנון "אתם לא נוהגים לפי אמנת ז'נבה, כי גלעד לא נפגש עם גורמי צלב אדום" - וכי מדינות ריבוניות ולגיטימיות תמיד פועלות בהתאם לאמנת ז'נבה? יתרה מכך, אליבא דחמאס, גלעד שליט נעצר, כמו פושע - ולא נשבה כמו חייל (אשר זכאי לתנאי אמנת ז'נבה). הדבר מעיד, כי לפחות בטרמינולוגיה שלו, החמאס תופס את כל חיילי צה"ל כפושעים ולא כצבא סדיר, על המשתמע מכך. יש כאן נסיון לאחוז את החבל משני קצותיו, ויש אף שיאמרו צביעות - מצד אחד אסירי החמאס הם לוחמי חופש שלא צריכים להשפט על מעשיהם כנגד ישראל אלא להיות מוכרים כשבויי מלחמה - ומצד שני החייל הישראלי הוא פושע - לוח המושגים מתחיל כשיוויוני (מעצר פעילי טרור מביתם לעומת מעצרו של גלעד מתוך הטנק), אך נאה דורש ולא מקיים.
שימוש אפשרי נוסף לאותה התבטאות: מקובל בעולם, כי כאשר אזרח זר נעצר במדינה מסויימת, הנציגות הדיפלומטית של אותה מדינת חוץ עומדת בקשר (ולו ראשוני ובסיסי ביותר) עם הרשויות ומבקשות דין וחשבון על החשדות / האשמות המיוחסות לו, וכן תנאי המעצר. הכלל חל גם במקרים בהם מדובר באדם בעל אזרחות כפולה, שהוא גם אזרח ותושב המדינה שעצרה אותו. אין המשמעות כי אותה נציג אותה מדינה זרה בהכרח יבקר את העבריין העצור - אלא ניתן להסתפק לפחות בדיווח. אם גלעד שליט נעצר על ידי מדינת חמאס (הרואה עצמה כחלק מהרשות הפלסטינית), ולא נחטף או נפל בשבי - זכותה של ממשלת צרפת לדרוש פרטים ולערוך בירורים כמקובל במקרים מעין אלו. ניתן היה לעשות מניפולציה באותה התבטאות שהוכתבה לגלעד, על מנת להפעיל לחץ בינלאומי על צרפת להתערב למען אזרח שלה אשר נעצר על ידי מדינת חמאס ו/או הרשות הפלסטינית (אשר החמאס רואה עצמו חלק ממנה) והועלם - מאשר להעלות סיסמאות בדבר תנאי המעצר של אסירים בטחוניים בישראל ותחולת אמנת ז'נבה על גלעד. אין משמעות הדבר כי מדינת ישראל יכולה לפעול כך, או ראוי כי תפעל כך כמדינה. אדרבה, מדינת ישראל לא יכולה מבחינה ציבורית לשנות הגדרה של חיל חטוף או שבוי מלחמה בהגדרת גלעד כפושע צרפתי שנעצר במדינה זרה ונעלם על ידי הרשויות שם, אך המטה לשחרורו של גלעד יכול היה להכות בברזל בעודו חם ולהפעיל לחץ על ממשלת צרפת בכיוון זה. ד. בעולם מקובל כי ההתנחלויות אינן לגיטימיות. אנשי החמאס מעזה מגדירים בהתבטאויותיהם את שדרות, לצד יתר יישובים ישראלים בקו הירוק, כהתנחלות. דבריהם מקבלים הד תעמולתי בעולם, משום שהם מתורגמים מילולית, ובניגוד למקובל אצלנו, ללא פרשנות בגוף הטקסט. מדבריהם ניתן ללמוד, כי ירי על שדרות הוא פעולת התנגדות לגיטימית לכיבוש.
ה. המילה "שהיד" אינה מתורגמת לעברית ומופיע בתקשורת בנוסחה המקורי, על כל המשמעות התרבותית והדתית של הביטוי. בתקשורת הזרה מתורגם הביטוי ל"מרטיר", כלומר "קדוש מעונה" - ביטוי בעל משמעות חיובית בסביבה נוצרית. משול הדבר כאילו הביטו שהיד היה מתורגם בתקשורת הישראלית ל"נפל על קידוש ה'".
ו. גבולות 67: מעבר לעובדה כי רבים בישראל כלל לא יודעים היכן עובר הקו הירוק ומה משמעותו של הקו מבחינה הסטורית ומדינית, אבו-מאזן נהג בשנים האחרונות לנקוט בטרמינולוגיה שונה "הגדה המערבית" ו-"השטחים המפורזים". גבולות 67 - משמעם בעברית, השטח שהיה מעבר לשליטת ישראל. הגדה המערבית בעיני אבו-מאזן - היא השטח שהיה בשליטת ירדן. השטחים המפורזים היו שטחים מפורזים בהם לא שלטה אף מדינה בין 48 ל- 67. מהתבטאויות בסנגון זה, ניתן היה להסיק כי אבו-מאזן אינו מקדם את הקו הירוק וכי יש לו נכונות לנהל מו"מ על גודל השטח שתקבל הרשות, משום שלא בטוח שיש לה זכות מוקנית (לשיטתם) על אותם אזורים. לא שמתי לב כי מישהו בתקשורת או בפוליטיקה הישראלית שם לזה לב - או עשה שימוש במידע הזה על מנת לבחון את כוונותיו ומידת רצינותו של אבו מאזן. לא בטוח אם אבו מאזן מבצע את ההבחנה הזו כעת, בעיקר לאור נאום אובמה, אבל הדבר מצביע מהיכן הוא בא ולאן הוא עשוי ללכת. חשיבותה של הטרמינולוגיה והמשמעות השונה שכל צד מייחס לביטוי זה או אחר, חשובה בשני אופנים העשויים להיות מנוגדים: מצד אחד, יש חשיבות ליצירת שפה משותפת ולו לצורכי תקשורת יעילה עם הצד שכנגד; מאידך, יש חשיבות להכרת הטרמינולוגיה של הצד שכנגד לצורך תעמולה / הסברה היא כלפי פנים, הן כלפי נתיני הצד האחר והן כנגד צדדים שלישיים במישור הבינלאומי. בפרק Darmok, קפטן פיקארד הצליח לקשור בין אותם סיפורים לאפוס השומרי הקדום "גילגמש". בעקבות אותו פרק קראתי את האפוס השומרי - במטרה לגבש לוח מושגים משותף עם כותבי אותו פרק. הלוואי ומקבלי ההחלטות אצלנו היו מנסים לעשות משהו דומה
|