מירוץ מהר לעמק

כמה חיכיתי למירוץ "מהר לעמק" שהתקיים השבוע! מדובר במירוץ מקלעת נמרוד שלמרגלות החרמון ועד לתמרת שבעמק יזרעאל.  212 ק"מ של ריצה, המתבצעים בקבוצות בצורה של מירוץ שליחים על פני 24 תחנות וכ- 21 שעות. השנה חברתי לקבוצת רצים גדולה, והקמנו 2 קבוצות, על מנת שנוכל לרוץ בזוגות- כלומר כל רץ יבצע את ארבעת מקטעי הריצה שלו יחד עם חבר. ההזנקה מתבצעת בדירוג, כך שהקבוצות המהירות מזנקות מאוחר, על מנת שכולם יסיימו יחד בבוקר את המירוץ. "הר לעמק" הוא אירוע מדהים, מלא אווירה, והדינמיות, העייפות המצטברת ומאות הרצים בתחנות יוצרים חוויה מדהימה.

למרוץ הוזנקנו בשעה 1 בצהרים, מתוך כוונה לסיימו בתמרת למחרת ב- 9:00 בבוקר. בשעה 16:00 חיכיתי עם חברי הטוב זאביק בתחנת ההחלפה ב"חורשת הפקאן" שבעמק החולה לזוג שלפנינו, על מנת לרוץ את המקטע הראשון. הטמפרטורה היתה פשוט קטלנית, ובמעט חשש זינקנו למקטע בן  9 הק"מ. אחרי 5 דקות של ריצה, כל המים ששתיתי לפני הזינוק הודיעו לי שהגיע הזמן לעצור להפסקה קצרה. זאביק שאל אותי אם לחכות, ובפולנית מצויה אמרתי שאין צורך. כשסיימתי, נדרשתי ל-4 דקות של ספרינט נוראי כדי להשיג אותו. 4 דקות של ספרינט ב- 32 מעלות הם לא חוויה נעימה במיוחד, ושאר 45 הדקות של המקטע עברו ללא דיבורים, כשמידי פעם אני מסנן "לאט!" ומנסה לשמור על הקצב. ללא ספק, זה היה קטע נוראי בכל קנה מידה. סיימנו אותו סחוטים לחלוטין.

לאחר שכל ששת רצי הקבוצה סיימו את הקטע הראשון שלהם, גילינו שמצבנו קשה. רץ אחד פצוע ברגל ושניים שלא מרגישים טוב, גרמו ל-3 מתוך ששת הזוגות להיות איטיים במיוחד, וכבר צברנו פיגור קל בלוח הזמנים.

לקטע השני זאביק ואני זינקנו מחוף הכינרת כבר בחשכה, על מנת לסיימו בנחל צלמון. במילים אחרות, מישהו צריך לעלות מהכנרת לגליל …

העליות היו פשוט רצחניות, אבל מזג האוויר נפלא. זאביק ואני צלחנו עליה רצחנית בת 2 ק"מ כבר בהתחלה, ועמדנו גם בעליות יותר מתונות גם בקילומטרים האחרונים. בדרך עקפו אותנו כמה רצים מהירים מאוד, שרצו בעליה התלולה כאילו הם רצים במישור.

את הקטע השני סיימנו בשעה 22:00, כדי לגלות שמגרש החניה נראה דליל משהו, עדות למצבנו הגרוע מבחינת העמידה בלוח זמנים.

את השעות הבאות בילינו בחשש. עם הזמן, התברר שאנו יוצרים עוד ועוד עיכובים עקב הפציעות. לתחנת ההחלפה בזרזיר, ממנה היינו אמורים לזנק למקטע השלישי, הגענו בחצות בערך. התחנה המתה אנשים, ומכוניות רבות חנו באזור ובכל דרכי העפר סביבו. אנשים אכלו, שתו, רקדו וישנו סביבנו, וההמולה היתה מדהימה ומלאה אווירה. ככל שנקפו השעות התבררה לנו חומרת מצבנו. הפיגורים שיצרנו הלכו וגברו, עד שנשארנו אחרונים בתחנה. מבט מהיר בשעון הבהיר לנו שהמירוץ נגמר לנו. התחנה אליה היינו אמורים להגיע נסגרה בשעה 3:15, בעוד כבר 3:00 בלילה והזוג לפנינו עדיין לא הגיע. קשה לתאר את האכזבה.  4 חודשי אימונים מפרכים ירדו לטימיון. 4 אימונים בשבוע, מתוכם ריצות מפרכות בהרים בשבתות. אינסוף שעות….באסה!

לקטע השלישי זינקנו, כשזאביק ואני רצים לבד בשבילים שמסביב לאלוני אבא, ללא רצים אחרים, כשאנחנו יודעים שהודחנו מהמירוץ.  שעטנו בקצב מסחרר, מנסים למחוק את האכזבה דרך המאמץ. כמו בקטע הראשון שלנו, לא נאמרה מילה. נתנו לשקט, לחושך ולמאמץ לספוג את הכל.

כשהגענו לתחנת ההחלפה חיכו לנו שאר חברי הקבוצה. נסענו ברכבים קדימה עד לשלושת הקטעים האחרונים במירוץ, ואותם אלו שיכלו עדיין לרוץ סיימו אותם. זאביק ואני רצנו את הקטע האחרון, וחצינו את קו הגמר שבוזים ועייפים.

המירוץ היה מאורגן בצורה מדהימה, ולאורך כל הדרך ספגנו את האווירה והכיף. נהניתי מאוד מהחברות ורוח הספורט, ואכן עמדתי במטרות שהצבתי לעצמי. כמו שאומרים: התלמיד עולה לכיתה ב', אך לא בבית ספרנו.

היה רע לתפארת, ואני בטוח שיום אחד נוכל לצחוק על זה, אבל היום הוא לא היום הזה.

הצטרפו אל המנויים לסדרות הטיפים החינמיים שלנו: כיצד להפוך מבטטת כורסא לספורטאי (וגם לאבד את הכרס בדרך), וכן הפלייליסט האולטימטיבי לאימון גופני- מעל 3 שעות של מוזיקה מעולה! ההצטרפות באתר של אלי שחף או בפייסבוק