אם אשמע פעם אחת נוספת על ה"משבר" ביחסי ארה"ב וישראל נוכח נאומו של אובמה והדיבור על קווי 67 אני אשתגע. אובמה אמר, אז אמר וכבר הספיק להתנצל, להסביר את עצמו ונראה כמו ילד טועה שאיבד את אימו בחנות בגדים. ביבי מצידו, כך עפ"י טובי המימיקאים, נראה כועס, נעלב ותקיף בעמדתו, ההפוכה מזו של אובמה. חברים, לעניות דעתי הקובעת לא מיניי ולא מיקצתיי. תשאלו את 2 האישים האלה האם יש בדבריהם משהו מהלך האימים שמייצרת התקשורת, הם ימשכו בכתפיים ויאמרו לא אצלי. העניין הוא שלוחמי תקשורת וותיקים כאודי סגל לדוגמא ואחרים לא הם יולכו שולל אחרי אמירות ברורות. שהרי לדבריהם מתקיים בפועל, שלא לעינינו (כי הרי הם שם בשביל לספר לנו את מה שאיננו רואים), משבר בסדר גודל שטרם נראה כמוהו. יחסינו עם ארה"ב תלויים על חוט השערה ואנחנו רגע מלהיות מנושלים ממעמדינו כבני חסותה המועדפים. אולי זה רק אני שבחר לומר המלך הוא עירום, אבל אני באמת לא מבין על מה הם מדברים. אני לא משבר ואם יש כזה הוא אודות ל"תקשורת הלוחמת" שחייבת להביא לידיעתנו כל פיסת מידע, גם אם לפעמים היא רק "פרשנות", כדי להרים ליאיר לפיד את הרייטינג ביום שישי (ולא שליאיר יש יד בעניין).