אני כותבת וכותבת, ולרגעים היד עוצרת כי הזיכרון חזק מדי. השעות עוברות, המרטיני נגמר, בדלי הסיגריות ממלאים את המאפרה, ונפשי כמהה אלייך.
אני בורחת אל הזיכרונות ואל הרגעים שבהם ידעתי אהבה איתך, רק כדי להזכיר לעצמי שהרגש קיים והלב עדיין לא מת. אך הבדידות והריקנות שמותירים בי הזיכרונות הורגים אותי, אהובתי. מה אעשה? מאיפה אקח כוחות להתמודד עם כל הרגשות שמתערבלים בתוכי ואין לי עם מי לחלוק אותם? איך לומדים לחיות כשיש רצון עז לחבק ואין את מי? ידיי רוצות ללטף, לענג, וגופי מתייסר בתוך פנטזיות לא ממומשות. נפשי כמהה לחיבוק, למגע של אהבה, להניח את הראש ולהרגיש יד מלטפת. 
עם השנים למדתי שמערכת זוגית יכולה לפעמים להותיר אותך בודד בתוכה. היו פעמים ששכבתי עם ריצ’ארד רק כדי להתענג על החיבוק, כדי לחוות את האינטימיות הרגעית שבמגע. לא ממש רציתי את הסקס, אך הבנתי שרק דרכו אוכל לממש את הצורך הבסיסי שלי במגע.

קטע מתוך הספר ללכת אחרי הלב-סיפורה של אמה גונס

אני מאחלת לכולנו 
להרגיש את פעימות הלב
את היד המלטפת
את מבט העיניים
בזמן אמת
ולא לדאוב אל אותם רגעים שחלפו

המשך יום נפלא