זה התחיל כעוד נסיעה שגרתית במונית שירות לכיוון ת"א.                                                        נכנסתי כפוף כמשתחווה לנהג שבא לקרב אותי לכיוון ביתי הקט, הוצאתי מהכיס את הברזלים שהוא דורש בתמורה לנסיעה ופסעתי פנימה. בחישוב זריז בחרתי לשבת במושב האחורי קרוב לחלון, שועלי הנסיעות במוניות השירות מכירים בחשיבות החלק האחורי בו אינך צריך לשמש כגזבר המונית ולעקוב אחרי התנהלות התשלומים ומועדי החזרת העודף. תוך כדי הישיבה בחנתי את המיקום הנכון לשכוח בו את הברכיים שמשום מה אף פעם לא נלקחות בחשבון אצל אלו שקובעים את המרחק בין הכיסאות, הוצאתי ספר בכדי להתנתק מהאי נוחות ואז נכנסת...

התיישבת בכיסא שלפני, אנחנו לא מכירים ואני בספק אם דרכינו יצטלבו שוב בגלגול הזה, אבל רצה הגורל ודווקא היום בחרת את הבושם שיתקיף אותי בזיכרונות ממנה.

כמו הקריפטונייט שמחליש את סופרמן, השום שקוטל את הערפד והמוסיקה הקלאסית שמשביתה את הערס. קפאתי במקום. בהתחלה ניסיתי להתעלם אבל הריח השתלט על המונית ובנקודה כלשהי אף איים להחליף את הנהג בשארית הדרך.

כבר עבר זמן לא מבוטל מאותו הקשר, שכרגע אני יכול לקרוא לו פלונטר. קשר של שנה אחת שגרמה לי להבין את מימד הזמן בו חיים הכלבים, שנה שהרגישה שבע.

הזיכרונות מטושטשים אבל הריח מצליח ללטש אותם וכל נשימה ממלאת את הריאות שלי בעוד מהם. זיכרונות של שמחה, חום, תמימות, נתינה, אכזבה, פרידה, חזרה ושוב פרידה. זיכרונות של אהבה מהולה בכעס, נו את רואה מה עשית ! עכשיו אני כועס !

לא יכולת ללבוש עליך בושם אחר ?! לפחות רק להיום, הרי אני בטוח שבארסנל הריחות על מדף הטואלט שלך עומדים מספיק בקבוקים שיכולים לצבוע בריח מתוק את בעיות היום יום של שבט אפריקאי ממוצע.

הסתכלתי לצדדים, חיפשתי מבט שיבין אותי, אחד שמכיר את משמעות הריח הזה. אבל כל מה שהעליתי בחכתי היה ראש שמתנדנד בקצב הנסיעה, בנאדם עם אוזניות לכוד בבועה ואחד שדובר שפה לא מובנת, אולי חיזר ? לא אכפת לי ! אני לא קם לברך אותו בברכת "ברוך הבא לכדור הארץ" יש לי להתמודד עם הריח הזה.

המונית עצרה, למה את לא יורדת ?! תביני, בכל תחנה שאת לא יורדת עולים עוד זיכרונות ואין עוד מקום, צפוף לי, המונית סוגרת עלי, הריח הפך להיות חזק, לא מרפה, מזכיר לי את הסוף של הקשר, אני מרגיש מחנק, אבל אל תביני אותי לא נכון, זאת לא את זה אני... נו מתי את יורדת ?!

סוף סוף ! היא עזבה את המונית בדרך להמשך החיים. אני חופשיייי....                                     רגע ! גברתי ! שחכת במונית את הריח ! איפה החלון ?! צריך אוויר...                                   הכנתי בראש את המשפט, חזרתי עליו בלחש כמתכונן לפני הופעה ויריתי אותו הכי מהר שיכולתי "נהג תעצור לי כאן".

הקץ למוניות השירות ! פעם הבאה אני לוקח אוטובוס, ככה לפחות תהיה לי את האופציה להריח את הבנאדם שמאמין בריח הזיעה, לחייך ולהתבאס על המצב בארץ.