מאת אריה זיסמן

ממש כמו משחק ילדים "לשבת — לקום", התנהל לו נאומו של נתניהו אתמול בקונגרס. כל רגע מחיאות כפיים סוערות, קימה על הרגליים, ישיבה, ושוב כפיים, קימה, ישיבה וחוזר חלילה. אם לא שהיה מדובר בנאום מדיני, שהוגדר "נאום חייו" של ראש הממשלה, יכולים היו לחשוב, כי נתניהו החליט לערוך אימון כושר לחברי הקונגרס "לשבת — לקום".
26 פעמים הופרע נאומו של נתניהו בתשואות סוערות ובעמידה על הרגליים. בסביבתו של נתניהו ספרו 30 פעמים, אבל בעניין הזה הם יהיו מוכנים להתפשר, הרבה יותר מהתפשרות אפשרית על גבולות המדינה הפלשתינית.
נתניהו הגיע לקונגרס מוכן. הוא אמנם התרגש בתחילת הדברים, והדבר ניכר בנאומו, אותו הקריא מערימת דפים. גודל האותיות (פונט 42) הקל עליו לשים הדגשים בדיוק במקומות הנכונים ולסחוט עוד ועוד תשואות. הנאום היה מלוטש, וניכר היה שנתניהו השקיע בו מאמצים רבים.
ראש הממשלה חש שהוא נואם בפני קהל אוהד, ולא היסס לשבץ כמה בדיחות, תוך שהוא נוהג בהומור עצמי, מספר על הקשיים בכנסת, לעומת הנימוס בקונגרס, שולח ברכת החלמה לסאלם פיאד — ראש הממשלה הפלשתיני שלקה בהתקף לב, מתייחס בקלילות לקריאת הביניים שהופנתה כלפיו, "זו דמוקרטיה אמיתית", ועוצר בכל שלב בו עומדים חברי הקונגרס על רגליהם ומריעים. ניכר בנתניהו שהוא נהנה מכך היטב. לבטח לא חשב אז על ליברמן או לבני, גם לא על התקשורת הישראלית.
נתניהו ידע שיהיו מי שיחפשו חידושים בנאומו, והוא התכונן לכך. אנשיו יצרו ציפיה רבה, כאשר הם טפטפו לאורך זמן על נאום בר אילן 2. ואכן נתניהו הלך צעד קדימה. לראשונה הכריז מנהיג ימין ישראלי כי הוא יכיר באו"ם במדינה פלשתינית, עם שטח נדיב וגדול, כאשר חלק מההתנחלויות ישארו מחוץ לגבולות ישראל. לראשונה דיבר על פשרות כואבות ו"ויתור על חלקי מולדת".
מיד לאחר מכן פירט את התנאים לכך — רק אם יכירו הפלשתינים במדינה יהודית, יזנחו את ההסכם עם החמאס, לא ידרשו את חלוקת ירושלים ואת חזרת הפליטים לישראל, אולם הדברים בכל זאת יצאו מפיו. מנהיג הימין מדבר בגלוי על מדינה פלשתינית ופינוי התנחלויות. זה אמנם "כן אבל"... אולם גם זה משהו.
מסיכום נאומו עולה כי נתניהו לא התחייב על שום דבר. כך עשה גם לילה קודם כאשר דיבר באיפא"ק. הוא חוזר ארצה היום, ללא שום התחייבות ממשית, וללא סיבוכים פוליטיים מבית. בשונה מועידת וואי, בה חזר עם ויתורים, שבר ימינה, ובסוף הופל על ידי ברק, כאן הוא חוזר ללא שום בעיה. הסקרים אפילו מחמיאים לו יותר.
אתמול פורסם סקר (ערוץ החדשות השני), כי הליכוד זוכה לאחר פיסגת וושינגטון ב-34 מנדטים, קדימה — 29, ליברמן 14, עבודה 8. העימות עם אובמה לא הזיק איפוא, אלא ההיפך. הפער מול לבני נשמר, ונתניהו אפילו הצליח לקבל קולות ממצביעי ליברמן — היריב העיקרי של נתניהו בבחירות הבאות בקרב על הימין.
נקודה מעניינת נוספת: בכל פעם שנתניהו נקט בעמדות חזקות — לא לויתורים, לא לחלוקת ירושלים, לא לפליטים, לא לחמאס, הוא זכה לתשואות מחברי הקונגרס. אולם כאשר דיבר על נכונות לפשרות, מדינה פלשתינית, פינוי אפשרי של הנתנחלויות, התקבלו הדברים בקול דממה. הקונגרס ימני יותר מהכנסת.
מאחורי הקלעים התהל לו קרב רציני על הנאום. ראש הממשלה תיכנן תחילה לדבר על גושי ההתנחלויות בפעם הראשונה בקונגרס. אלא שאז נודע לו כי אובמה יקדים אותו וינאם לפניו, ולכן נתניהו בחר להזכיר תחילה בכנסת את עניין גושי ההתנחלויות, רק כדי לעשות זאת לפני אובמה. הנאום בקונגרס היה איפוא נאום "משופר" של הדברים שאמר בכנסת, בדיוק כפי שהבטיח לאנשי הליכוד: "אני אשדרג את נאומי בקונגרס". את השידרוג לקח נתניהו מעט שמאלה, אך נשאר נטוע בימין. עובדה שליברמן, בגין ויעלון, לא יצאו עד עתה נגד.
הפיסקה האחרונה בנאום, היתה חזקה ומחושבת. נתניהו התחייב שישראל תהיה הראשונה להכיר במדינה הפלשתינית, אם אבו מאזן יקרע את ההסכם עם החמאס, ויכיר במדינה היהודית. אין סיכוי שאבו מאזן יעשה זאת, אבל לאמירה הזו יש תמיכה ישראלית רחבה. בבית הלבן יודעים שעד ספטמבר יש עוד זמן, ואפשר לעשות עוד הרבה כדי למנוע את ההכרזה על הקמת המדינה הפלשתינית. נתניהו והנאום, נועדו לסכל את החלטת האו"ם.